קהילה - סיפורים ושירים
גלשני55
3
3

סיפור קצר עם סוף פתוח מאוד לפני 6 ימים

טיילתי בפעם האחרונה בשדה שלי. הלכתי בין הפרחים, שאפתי חזק את הריח של הדשא שלמדתי לאהוב כל כך, הסתכלתי על העמק הירוק והיפיפה שמולי. המקום נראה כמו באגדות: פרפרים בכל מקום, המון דשא ופרחים מקסימים, כל כך הרבה צבעים, כל כך הרבה גוונים, כל כך הרבה שלווה. לא יכלתי לראות את עצמי עוזבת את השדה שלי. אהבתי אותו יותר מידי.

לא רציתי לעבור מין השטחים הפתוחים לעיר הגדולה. לא משנה כמה כסף אבא היה מרוויח בעבודה שלו שמה, או כמה גדול יהיה חדר השינה שלי. רציתי להישאר עם השדה שלי. עם השקט המיוחד של המרחבים הפתוחים, עם האוויר הצלול. אך לא הייתה לי ברירה. הייתי רק בת 14, מי יקשיב לילדה "קטנה" כמוני, למי אכפת? האמת, אני לא יכולה להאשים את אבא שרצה לעבור לעיר הגדולה. איפושהו עמוק בתוכי אני יודעת שהוא עשה את זה בשבילי. פשוט היה לי קשה עם זה. מאוד קשה עם זה.

מאז שאמא כבר לא כאן, לאבא היה מאוד קשה עם המרחבים. הם הזכירו לו אותה. לפעמים, שיצאנו לדוג, כמעט יכלתי לראות שהוא מדמיין אותה רצה בין השדות. ידעתי שיום אחד זה יהיה בשבילו יותר מידי, וכן, יש גבול לכמות המתמטיקה שאדם בגילו יכול ללמד, במיוחד אותי, שלא הפכה את זה ליותר מידי קל בשבילו. אבל עדיין קיוויתי לעוד קצת זמן בשדה שלי, במרחבים. והינה, אני רואה את הסבלים לוקחים את החפצים שלנו ומעמיסים אותם על המשאית העצומה שלהם. תהיתי אם כל המשאיות בעיר הגדולה כאלה: מפלצתיות ומאיימות.

והינה אני, בשדה שלי, נותנת לרוח לפזר את שיערי ופורשת ידיים בשביל להינות ממנה פעם אחת ואחרונה.

"ביי שדה שלי" אני אומרת, בקושי מצליחה לא לבכות. "אני אתגעגע אלייך" והינה, הדמעות זולגות החוצה, ואני רואה את אבא מגיח מאחוריי. "קדימה פצפונת, לא יכול להיות שזה כל כך נורא" הוא אמר בקול חנוק. "רק שלא תבכה גם אתה" צחקתי, והדמעות זלגו על לחיי בקצב מהיר יותר . "בחיים לא, פיצית" הוא אמר בקול משוחרר יותר ודיגדג אותי.

וזה הזיכרון האחרון שלי מהשדה שלי.

(אם יהיה אפשרות להיות כתב אורח זה יהיה סופר ממקמק)

מוקדש ל מיקה89897
32


  הוספת תגובה
שם מיקמק
תוכן