|
סיפור לכתב אורח - חצי מוכרת, חצי פגיעה
|
לפני 6 ימים |
-אם זה ארוך מידי, תקראו לפי פרקים-
*סיפור לכתב אורח – חצי מוכרת, חצי פגיעה. *
פרק 1. היי, הגיע הזמן שתכירו אותי. קוראים לי ג'ני, ג'ני סמית. ואני הבת של קרולינה סמית. מצלצל לכם מוכר, נכון? אמא שלי היא "ראש העיר" של העיר ניו - יורק. זאת אומרת שהיא מאוד- מאוד מפורסמת. ומידי פעם, בקמפיינים שלה, אני ואחותי, דיאנה, מתפרסמות. יש לי עיינים בצבע חום בהיר ממש. יש לי שיער חום בהיר עד לכתפיים, לא ארוך.
***
שבוע הראשון ללימודים, יום רביעי.
"ביי, חמודות. אני יוצאת ללשכה!" אמא שלי קראה, בשעה 7 בבוקר, כשרק התעוררתי.
אבא שלי הכין לי ולדיאנה כריכים, ויצאנו להסעה. כבר 3 ימים שלא הרגשתי טוב, אז בשבילי, זה היום הראשון ללימודים.
נכנסתי למבנה המרשים והאפור, "בית חינוך על - יסודי רוקיישיין" אני עולה לכיתה של כיתה ז', על פי מה שהדריכה אותי המנהלת. אחותי, דיאנה, עולה לכיתה י'.
אני פותחת את דלת העץ החומה, ונכנסת לכיתה מסודרת ומרשימה. התלמידים כולם עם תלבושות דומות, ואני מחייכת למראה סוודר ורוד, שונה מכולם, שיש לילדה אחת. המורה, גב' ריזל, מסמנת לי לשבת במקום ריק. לא עוברות שתי דקות ויש צלצול. אף לא תלמידה אחת מאחרת, עדיין יש התלהבות ורצון לא לאחר, במיוחד בשבוע הראשון של הלימודים.
בהפסקה חלק מהתלמידות מקיפות אותי. "יואו, את ג'ני סמית? אמא'לה! אמא שלך זאת ראשת העיר? וואו!" וככה, כל ההפסקה, הן שואלות ואני עונה. לפתע הילדה בעלת הסוודר הורוד מתקרבת אליי.
"היי, אני לונה." היא מושיטה את ידה ואני באה ללחוץ אותה, אך היא לוקחת אותה מהר. "נפלת בפח, הא?" אומרת בצחוק. אבל היא מתקרבת אליי ולוחשת לי - "יש כאן תלמידות שממבט ראשון נראות נחמדות, אבל הן יכולות להפוך אותך בן רגע ממקובלת לדחויה. הן מפילות בפח הרבה פעמים. תיזהרי מהן." היא הולכת ויש צלצול.
פרק 2.
"מה קורה בנות? איך היה היום?" ברגע שאני באה להיכנס למיטה, אמא שלי באה. "מצטערת שלא באתי מוקדם יותר, היה יום קשוח בלשכה." אני מהנהנת בסלחנות. "נו, ג'ני, איך היה היום ה-'ראשון'?" היא שואלת אותי.
"בסדר," אני עונה. כי זה מה שהיה. כמובן בלי להתייחס למה שלונה אמרה לי...
יום ראשון, ההפסקה הראשונה.
"היי, ג'ני." ילדה בעלת צמות זהובות וחיוך כובש באה אליי.
"אני ג'ולייט. מה דעתך לבוא אליי הבייתה?"
"היום?" שאלתי. היא הנהנה.
"אני לא יכולה.." אמרתי בהתנצלות. לבת - דודתי יש יום הולדת היום. אני לא יכולה לפספס!
"בסדר." לפתע החיוך שלה נהפך להבעה אחרת.
"את לא רוצה? אתן לך עוד הזדמנות. את כרגע מקובלת. אם תבואי לסרט בקולנוע שליד הבית ספר, מחרתיים, בשעה ארבע, אתן לך עוד צ'אנס." אמרה והלכה.
צ'אנס למה? הזדמנות למה? אני בכלל לא מכירה אותה. חזרתי מהחצר לכיתה. המורה עשתה שינויי מקומות וישבתי ליד לונה, שהתחלתי להיות חברה טובה שלה.
"אל תאמיני לג'ולייט." היא התיישבה לידי.
"שמעת הכל?" שאלתי בחשש.
"כן, ואל תפחדי ממנה. היא סתם מנסה להשיג חברות בדרכים לא ישרות. את צריכה לפחד מאוליביה ומלודי. הן אלה שמנסות להשתלט ולהפיל את כולם."
שמתי ספק בדבריה של לונה. אני הבת של ראשת העיר, מי תנסה להפיל אותי?
-----
פרק 3.
חודש אחר כך . לילה
ההודעות האחרונות שקיבלתי היו הוראות מאמא לאוכל, רשימת קניות מאבא ו"לילה טוב" מלונה. היחידה שאני מתכתבת איתה. לונה צדקה, אוליביה ומלודי ניסו להפיל והצליחו, סיפרו לכולם שאני "סנובית" ו"קנאית" . מה לא עשיתי כדי להיפטר מהן? התחננתי לבנות שלא יאמינו להן, אבל הבנות חששו מהן. נשארתי לבד, חוץ מלונה כמובן.
אבל הדבר הכי מבייש היה, יום חמישי שעבר.
היה לנו שיעור אומנות, היינו צריכות לבטא את ה"אביב" שסביבנו ביצירות מגוונות.
הקונספט היה תחרות בית ספרית, הפרס הראשון זה שובר לסרט שמאוד רציתי. אחרי שסיימנו להכין את היצירות, קטנות וגדולות, הלכנו לאולם הכנסים לסדר על שולחנות לקראת התחרות. לכל בת היה פתק עם שמה, שצריך להצמיד אותו ליצירה שלה. אני הכנתי יצירה משולבת חשמל - פיסלתי נדנדה וילדה, את הנדנדה אפשר להזיז ושמתי אותה על משטח דשא רך ליד בקתה קטנה שהכנתי. זה היה נפלא וציורי כל כך, כולם הסתכלו על הילדה והנדנדה והבקתה, והחמיאו לי. אבל אני רציתי להוסיף עוד משהו. אצלנו לפעמים האביב חם ולפעמים קר, אז בעזרת משאבה הצלחתי ליצור טיפות ובעזרת פנס ליצור שמש. ככה, שני סוגי אקלים שונים! כולם החמיאו לי. אבל אז - מלודי החליפה את פתק שמה - בשלי! היצירה שלה הייתה ציור של שדה פרחים נבול. כמובן שלה הוענק המקום הראשון, ואני מה אעשה? פניתי למחנכת, למנהלת. אבל אף אחת לא יכלה לעזור לי אחרי שהתקיימה התחרות. חזרתי הבייתה בפנים נפולות ובדמעות.
פרק 4.
שבוע בכיתי על כל ההצקות שהן עושות לי, ובמיוחד על המעשה של מלודי. הבנות האחרות כן דיברו איתי ועודדו אותי, אבל מלודי ואוליביה המשיכו להציק לי. לפחות כל הבנות הבינו שאין משהו רע בי.. ומאז, אוליביה ומלודי לא דיברו עם אף אחת מהכיתה. אבל, הן נהפכו "לנציגות הכיתה" כל תחרות, כל עבודה - רק הן מגישות. זו הייתה ה-נקמה- שלהן. וזה תסכל אותי כ"כ, היו המון דברים שהפסדתי רק בגללם. הן לא נתנו לאף אחת להתמנות למשהו. מועצת תלמידים - הן. הצגה בית ספרית - הן. הו שכנעו את המורה שרק הן טובות. ולכן המורה בחרה רק אותן.
"אנחנו חייבות לעשות משהו!" אמרה אווה, אחת מחברותיי. "ג'ני, תפני לאמא שלך או משהו." אמרו לי הבנות האחרות. היינו כולנו מאוחדות, מול אוליביה ומלודי. אבל הן עדיין לא "נכנעו". והמשיכו להציק לכולן.
בתוך תוכי ידעתי שאמא שלי לא תוכל לעשות כלום, גם אם היא ראשת העיר. אי אפשר להשפיע על אופי של ילדות...
פרק 5.
ואז זה התגבר.
כל הפסקה הייתי אני ועוד בנות, מגלות את הקלמר שלנו מפוזר ושפוך. את הספרים על הרצפה ועוד כל מיני דברים.
בעיקרון, אני הייתי בהתחלה "מוחרמת" על ידי אוליביה ומלודי. אבל עכשיו – הן החרימו את עצמן. אף אחת לא דברה איתן ולא התכתבה איתן. והן חשבו שרק אם הן ימשיכו להציק – יכבדו אותן. וזה לא היה ככה. ואני סוג של נהפכתי לנציגת "כל הבנות חוץ מאוליביה ומלודי".
ואז, ביום שלישי רגיל, הייתי צריכה להעביר 150 שקל למורה, לועד ולהצגה השנתית, כמו כל בת. זה היה בתוך מעטפה שכתוב – לגב' ריזל. באתי להוציא ולהביא למורה, אבל בת קראה לי כדי להעזר בי לעבודה בספרות, ואני הלכתי. כתוב שם לגב' ריזל, מי תיקח את זה?!
חזרתי לכיתה. המעטפה – לא שם. המעטפה – ביד של מלודי. הכסף – ביד של מלודי.
לקח לי רגע לקלוט את זה. מיד באתי אליה וצעקתי "תחזירי לי את הכסף שלי!" והיא לא הסכימה. "מאיפה לך שזה שלך? יש לך הוכחות?" היא שאלה בחיוך ערמומי. ניסיתי לדבר ולדבר אליה אבל כל מה שאמרתי – היה כמו עשן בשבילה. בא ונעלם אחרי דקה.
רצתי לחדר המנהלת, אמרתי לה לבדוק אפילו המצלמות האבטחה וחוק מרפי – הן לא עבדו!
אחרי זה אמא שלי כעסה עליי שאני לא אחראית ואיבדתי את הכסף.. היא לא האמינה שהוא נגנב.
פרק 6.
"אני עוברת בית ספר!" צעקתי לאמא שלי בטלפון יום אחד.
"מה קרה, חמודה? למה את נסערת כ"כ?" אמא שאלה אותי ברוך.
"מה קרה? מה קרה?" התחלתי לבכות.
"אולי רק כבר שנה יש בנות שמציקות לי, ולחברות שלי, ולכל הכיתה?!" צעקתי.
אמא נאנחה. "אל תגזימי, מותק. אולי הן סתם מקנאות..."
"לא, לא, לא! אמא! זה כבר שנה.... לי ולכל הכיתה!"
"אוי, חמודה שלי.. יש פה עניין דחוף.... אני אחזור אלייך אחר כך..." וניתקה.
שמתי את הטלפון על השולחן כתיבה הלבן והמבריק שלי והתיישבתי על המיטה הגדולה.
אם אמא לא עוזרת אז...
-לאחר שבועיים-
לפתע צלצל הטלפון.
"היייי, את ג'ני סמית? מה קורה?" נערה נחמדה מאוד נשמעה מעבר לקו. הקול היה מוכר לי, אבל לא הצלחתי לזהות אותו.
"שלום, כן.." אמרתי.
"אני ויולט טינר, בוגרת בית ספרך. המנהלת שלך, ליידי מורדו, שלחה אותי לעשות סקר קטן ו-"
לא הקשבתי לה בכלל. קלטתי למה היא הייתה מוכרת לי. היא אחות של מלודי!
"היי... אמ.. אני פחות יכולה עכשיו.. אבל, אמ.. סתם שאלה – למה את עושה את הסקר עם את לא לומדת בבית ספר?" שאלתי.
"טוב.. אני אגיד לך אבל אל תגלי.. בעיקרון אני.. טוב... המשפחה שלי.. קצת צריכים כסף.. פשוט אמא שלי פוטרה מהעבודה שלה.... ו-"
וואו. זה שינה לי את כל מה שחשבתי על מלודי!
***
"היי, אפשר לדבר איתך בצד?" שאלתי את מלודי למחרת.
היא הייתה בהלם. כבר כמה חודשים שאף אחד – אפילו אוליביה, שהפסיקה להציק – לא מדבר איתה. כולם היו מופתעים, כולל אני...
"טוב."
הלכנו מאחורי עץ גדול בחצר. מלודי עדיין עמדה רחוק ממני, פוחדת.
"אני יודעת למה את מציקה. מאז שבאתי הנה, את כל הזמן מסתכלת על מה שאני עושה,"
היא הנהנה חלושות.
"כמו כולם, אני חייבת להודות. אבל בגלל סיבה שונה. כולם חשבו עליי, מפורסמת, בת של ראשת העיר – את חשבת על הכסף שיש לי."
היא הייתה המומה. מופתעת ממה שגיליתי.
"זה.. זה נכון... מ- מ- איפה את יודעת את זה?"
"אחותך אמרה לי."
"איך אחותי הגיעה אלייך?"
"היא לא הגיעה, היא התקשרה. רצתה לעשות איזשהו סקר, מטעם בית הספר."
מלודי לא דיברה כמה שניות.
ואז היא אמרה מילה אחת –
"סליחה."
חייכתי. "זה בסדר. אבל... בגלל זה את מציקה לבנות?"
"לא.. זה.." היא נשמה עמוק.
"רוב הבנות בכיתה, ביניהן אני, הגענו מבית ספר אחר.. שמה כולן ידעו שאני קצת "ענייה" אבל הייתה ילדה אחת שהשפילה אותי כל הזמן."
מלמלתי משהו.
"מה אמרת?" שאלה.
"זה.. מה שאת עשית לי..."
היא התחילה לבכות. "אני מצטערת! חשבתי שאם אשפיל מישהי "עשירה" זה יעזור לי להיפטר מהצלקות שלה.."
"אז.. את תפסיקי להציק לנו?" שאלתי בחשש.
"אפסיק? אני אפסיק וגם אתנצל כל חיי!" אמרה. הפעם שמעתי בקולה כנות.
***
כולן שמעו את הסיפור של מלודי, וסלחו לה. אני עשיתי משהו אחר.
בתחילת שנה, קיבלנו דף עם המספרים של כל הבנות ושל כל האימהות.
"אמא... נכון שאמרת שאת מחפשת מזכירה חדשה?"
אמא הנהנה. הושטתי לה את הדף והצבעתי על אמא של מלודי.
כן, כן, היא קיבלה אותה.
עכשיו בכיתה כולן מגובשות. כל עבודה, הצגה, כולן עושות ביחד!
__________________________________-
הסיפור לא אמיתי. וזה לא חרם, אפילו גרוע. כל הבנות מאוחדות יחד, אבל עדיין לא מצליחות להביס את "משטר הרשע". מקווה שאהבתם. מקווה שאהבתם את הסוף! אם הצלחתם לקרוא עד לפה, תגיבו: "תולעי ספרים לשלטון!"
|
|
מוקדש
ל מקווהשאהבתם | |
|
|
2שתים1
