|
מעבר לאופק - סיפור לכתב אורח
|
לפני 2 ימים |
אני יושב בפינה של המגרש והרוח מעיפה לי חול לעיניים אבל זה לא מה ששורף לי באמת מה ששורף זה לראות את נועם ורועי רצים שם כאילו הם עשויים מקפיצים ואני תקוע בתוך המכונה הזאת ממתכת מאז אותו יום ארור לפני שנתיים כשחזרתי מהחוג והמכונית ההיא פשוט לא עצרה באדום וריסקה לי את הרגליים ואת כל החלומות להיות כדורגלן מקצועי בבת אחת והבעיה הכי גדולה שלי היא לא רק שאני לא יכול ללכת אלא שאנשים מסתכלים עלי כאילו אני עשוי מזכוכית כאילו אם הם יגידו לי משהו לא במקום אני פשוט אתפרק להם מול העיניים וזה משגע אותי כי בפנים אני אותו אורי שאוהב להשתולל ולצחוק אבל המציאות היא שאני תמיד הילד שנשאר מאחור כשכולם רצים להפסקה או הילד שמקבל הקלות בשיעור ספורט בזמן שאני רק רוצה שיצרחו עלי לרוץ מהר יותר וזה הגיע לנקודת פיצוץ כשראיתי את המודעה על טורניר הכדורגל הגדול של השכונה והפרס היה גביע ענק ומנוי למשחקים של הנבחרת ונועם פשוט עבר לידי ולא שאל אותי אם אני רוצה לבוא אפילו לעודד וזה כאב לי יותר מכל הפיזיותרפיה שעברתי כי הרגשתי שאני שקוף לגמרי אז חזרתי הביתה וסגרתי את הדלת של החדר ופשוט התחלתי לדחוף את הכיסא בכל הכוח מצד לצד עד שהידיים שלי התנפחו וצעקתי לעצמי שאני לא מוותר והפתרון התחיל להירקם לי בראש כשראיתי סרטון על כדורסל בכיסאות גלגלים והבנתי שאני פשוט צריך להשתמש בכיסא כחלק מהגוף שלי ולא כרהיט שסוחב אותי אז כל לילה כשאף אחד לא ראה יצאתי למגרש המשחקים ליד הבית והתאמנתי על סיבובים מהירים ועל איך אני בועט בכדור בעוצמה בעזרת הגלגלים שלי ואיך אני מנווט בין קונוסים דמיוניים במהירות של מטוס סילון וביום של הטורניר הגעתי למגרש והקבוצה של נועם הייתה בצרות צרורות כי השוער שלהם לא הגיע והם עמדו להפסיד טכנית והלב שלי דפק כמו משוגע כשהתקרבתי אליהם ואמרתי אני אהיה השוער שלכם וכולם השתתקו ומישהו מהקבוצה השנייה צחק ואמר מה זה פה מרוץ נכים אבל נועם הסתכל לי בעיניים וראה שם משהו שהוא לא ראה מזמן הוא ראה את אורי הלוחם והוא אמר חברה אורי בפנים וזה היה הרגע הכי מפחיד והכי מרגש בחיים שלי כשתפסתי את המקום שלי בין הקורות והרגשתי איך כולם מסתכלים עלי בציפייה ובפחד והמשחק התחיל והכדורים עפו אלי מכל כיוון ואני פשוט רקדתי עם הכיסא ימינה ושמאלה והדפתי כדורים בלתי אפשריים עם הידיים ועם הגלגלים ועם כל מה שיכולתי והקהל התחיל לצרוח את השם שלי אורי אורי וזה מילא לי את הנפש באור כזה שלא הרגשתי מאז התאונה ובדקה האחרונה היה פנדל לקבוצה השנייה והשחקן הכי חזק שלהם נעמד מולי עם מבט רצחני בעיניים והוא בעט כדור חזק לפינה למטה ואני פשוט זינקתי עם כל הגוף והכיסא יחד והדפתי את הכדור לקרן והצלחתי להציל את המשחק והניצחון היה שלנו וכל הילדים קפצו עלי וחיבקו אותי ולא הרגשתי מוגבל ולא הרגשתי שונה הרגשתי פשוט אורי וזה היה הריפוי האמיתי שלי להבין שהמגבלה היא רק בראש של האנשים ושעם מספיק כוח רצון ופתרון יצירתי אני יכול להגיע לכל פסגה ואפילו להיות הגיבור של השכונה בדרך שלי המיוחדת והיום אני כבר לא מסתכל על הגלגלים שלי כעונש אלא ככנפיים שמאפשרות לי לעוף מעבר לכל מכשול שהחיים זורקים עלי
---------------------------------------------------------
ֿ
הסיפור של אורי מלמד אותנו שהמגבלה הכי גדולה היא לא זו שנמצאת בגוף, אלא זו שנמצאת במבט של הסביבה ובפחדים שלנו בתוך הראש כשאנחנו רואים מישהו עם מוגבלות אנחנו נוטים לחשוב על מה שהוא לא יכול לעשות ובכך אנחנו הופכים אותו לשקוף אבל אם כולנו נהיה ביחד ונעזור למוגבלים יהיה כיף יותר |
|
וטחינה1234
