|
עשן של שקרים | חלק 1
|
היום |
אז אחרי כמה זמן.. החלטתי להעלות פה סיפור בהמשכים. יהיו עשר חלקים והנה החלק הראשון...
השעה הייתה כמעט חצות כשאיתי התגנב חזרה הביתה.
הנעליים שלו היו רטובות מהגשם של אוקטובר,
והוא קיווה שסבתא שלו כבר ישנה ושלא יצטרך להסביר לה למה הוא חוזר בשעה כזו מ"קבוצת הלמידה למבחן בהיסטוריה".
הוא נכנס בשקט דרך הדלת האחורית, אבל משהו על השטיח בכניסה גרם לו לעצור.
מעטפה לבנה, ספוגה למחצה במי גשם, הייתה מונחת שם.
לא היה עליה בול או שם השולח, רק מספר הדירה שלהם משורבט בכתב יד צפוף ומלוכסן.
איתי הרים אותה, מרגיש את הנייר הלחיך נקרע מעט תחת אצבעותיו.
הוא מיהר לחדר שלו, נעל את הדלת והשליך את התיק על המיטה.
השקט של הבית הרגיש פתאום כבד.
הוא הדליק את מנורת השולחן ופתח את המעטפה בזהירות. בפנים היה דף בודד, מקופל לשניים.
לא הייתה פתיחה ולא חתימה, רק שורה אחת במרכז הדף שגרמה לדם שלו לקפוא:
"הם שיקרו לך לגבי האש במפעל. תחפש את הקופסה הכחולה בעליית הגג של סבא."
איתי הרגיש מחנק.
"האש במפעל" הייתה הסיפור שעיצב את מי שהוא.
האסון שבו איבד את הוריו כשהיה בן חמש.
כל חייו הוא גדל על הנרטיב של קצר חשמלי מצער בערב שבת, על גבורתו של אביו שניסה להציל את המאבטח, ועל הטרגדיה הבלתי נמנעת שסבתא הייתה חוזרת עליה בכל פעם שעיניו היו מתמלאות בדמעות.
הוא הסתכל בתמונה הישנה שעל השידה שלו – הוא, ילד קטן עם חיוך חסר שיניים, מוחזק בידיהם של זוג צעיר שפניו כבר החלו לדהות בזיכרונו.
סבא שלו נפטר לפני שנתיים, והבית במושב היה נעול מאז, מחכה שמישהו יאזור אומץ לפנות את החפצים. איתי מעולם לא הורשה לעלות לעליית הגג שם; "זה מסוכן, המבנה רעוע," סבתא תמיד אמרה.
עכשיו, כשהוא מחזיק את פיסת הנייר הרטובה, האמון שלו במבוגרים שגידלו אותו הרגיש פתאום כמו קרח דק שמתחיל להישבר.
הוא ידע שאם יחכה לבוקר, הוא יאבד את האומץ.
הוא פתח את החלון של החדר, יצא אל הגג הקטן שמעל המחסן והחליק למטה אל החצר האחורית.
האופניים שלו היו קשורים לגדר.
המושב היה במרחק של חצי שעה דיווש, ובלילה כזה, בחושך, זה הרגיש כמו מסע לקצה העולם.
הוא היה חייב לדעת אם הקופסה הכחולה קיימת, ואם כן – מה עוד הוסתר ממנו בתוך ענני העשן של אותו לילה נורא.
|
|
מוקדש
ל מנהלים, כולם, היצרן | |
|
|
