|
היומן פרק שלישי-הצעד הראשון
|
לפני 3 ימים |
היומן פרק אחד
פרק שתיים ביצירה הקודמת
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק שלישי – הצעד הראשון
יומן יקר,
נראה לי שמשהו מתחיל להשתנות.
לא בחוץ… בי.
מאז מה שקרה אתמול, לא הפסקתי לחשוב על זה.
על המילה הזאת — “מוזרה”.
בהתחלה זה כאב, ממש. כאילו מישהו שם לי תווית בלי לשאול אותי בכלל.
אבל היום… זה הרגיש קצת אחרת.
קמתי בבוקר, הסתכלתי על עצמי במראה, ושאלתי שאלה שלא שאלתי אף פעם:
“מה אם זה לא דבר רע?”
כאילו… מה אם להיות “מוזרה” זה פשוט להיות שונה?
ומה אם שונה זה דווקא משהו טוב?
בבית ספר עדיין היה קצת מביך.
לא קרה עימות, לא דרמה — פשוט מרחק כזה, שקט.
ואני? לא ניסיתי לרדוף אחרי אף אחת.
וזה היה מוזר… אבל גם קצת משחרר.
בהפסקה לא הלכתי לשבת איתן.
במקום זה, מצאתי את עצמי הולכת לכיוון אחר לגמרי — לפינה השקטה ליד הספרייה.
לא יודעת למה דווקא לשם.
ישבתי שם לבד בהתחלה, עם המחברת שלי.
סתם ציירתי קווים, קשקושים… ואז לאט לאט זה הפך למשהו.
ציור.
לא מושלם, לא מטורף — אבל שלי.
ופתאום הרגשתי משהו שלא הרגשתי הרבה זמן.
רוגע.
כאילו כל הרעש בראש שלי קצת נרגע.
ואז קרה משהו קטן — אבל נראה לי שהוא חשוב.
מישהו עבר לידי.
עצר.
הסתכל על הדף שלי.
ואמר:
“זה יפה.”
הרמתי את הראש מהר.
לא ציפיתי שמישהו בכלל ישים לב.
זה היה ילד מהשכבה שלי, אני חושבת. לא דיברנו אף פעם.
הוא חייך כזה, לא בצורה מוזרה — פשוט אמיתי.
אמרתי “תודה” ממש בשקט.
הוא הנהן והמשיך ללכת.
וזהו.
שנייה אחת קטנה… אבל היא נשארה איתי כל היום.
כי פתאום חשבתי —
אולי יש דברים בי שאנשים כן יכולים לראות, אם אני נותנת להם.
אולי כל המסע הזה… מתחיל בזה שאני מפסיקה להסתיר.
אני לא יודעת לאן זה הולך.
אני לא יודעת אם מחר יהיה יותר טוב או יותר קשה.
אבל היום עשיתי משהו קטן שונה.
בחרתי להיות לבד — לא כי אין לי ברירה,
אלא כי רציתי.
וזה מרגיש כמו צעד ראשון.
אולי לא גדול…
אבל אמיתי.
לילה טוב, יומן
ליה.
|
|
