|
היומן של יוגב סיפור לכתב אורח
|
היום |
היומן של יוגב: כשהמילים הפכו למציאות
הכל התחיל ביום רגיל לגמרי בחצר בית הספר. ישבנו על הספסלים הקבועים, והיה לי משעמם. רציתי קצת תשומת לב, רציתי שכולם יסתכלו עליי. אז המצאתי את זה. אמרתי להם בלחש, עם מבט רציני ומפוחד, שיש לי סרטן. ראיתי איך הפרצופים שלהם משתנים בשנייה – מצחוק וצעקות לשקט מוחלט, מכבד. פתאום כולם הציעו לי את הסנדוויץ' שלהם, המורה לספורט אמר לי לשבת בצד ולנוח, ועידו, החבר הכי טוב שלי, כמעט בכה. הרגשתי כמו שחקן בהוליווד. צחקתי בלב על כמה שזה קל לעבוד על כולם. הייתי בטוח שאני שולט במציאות, שמילים הן סתם אוויר שיוצא מהפה. לא ידעתי שהמילים האלו הן כמו זרעים שנשתלו באדמה, ושהם עומדים לצמוח בצורה הכי מפחידה שיש.
חלפו שבועיים, והבדיחה כבר לא הייתה כל כך מצחיקה. התחלתי להרגיש עייף, אבל עייפות כזו ששום שינה לא מעבירה. הגב שלי כאב כאילו סחבתי עליו סלעים כל היום. אמא ראתה שאני לא אוכל ואמרה שאני "לבן כמו קיר". בלב שלי רעדה מחשבה נוראית: "אולי זה קורה בגלל מה שאמרתי?". ניסיתי לשכנע את עצמי שזה סתם צירוף מקרים, אבל כשהגענו לבית החולים והרופאים התחילו להריץ אותי מצילום לצילום, השקט בחדר הבדיקות הרגיש מוכר מדי. זה היה אותו שקט שהיה בחצר בית הספר כשיצא השקר מהפה שלי. כשהרופא התיישב מולנו ואמר את המילה המפורשת, הרגשתי שהאוויר נגמר לי בריאות. השקר שלי הפך לאמת, והפעם לא היה לי לאן לברוח.
________________________________________
עכשיו אני כאן, בחדר עם קירות לבנים וריח של חומרי ניקוי חריפים. היום היה היום הראשון של הטיפולים, וזה לא דומה לשום דבר שדמיינתי כשהמצאתי את הסיפור שלי. בסיפור שלי הייתי גיבור טרגי, בחיים האמיתיים אני סתם ילד שמרגיש שהגוף שלו בוגד בו. הבחילה לא עוזבת אותי, היא מטפסת מהבטן לגרון ומשאירה טעם של מתכת חלודה. אני מסתכל במראה ורואה מישהו אחר – העיניים שלי נראות גדולות מדי בתוך פנים שקועות. מה שהכי כואב זה לא הדקירות של המחטים, אלא המבטים של האנשים. כשאמרתי לאנשים שאני חולה כבדיחה, נהניתי מהרחמים שלהם. עכשיו, כשזה אמיתי, הרחמים האלו שורפים אותי. כל "תהיה חזק" שמישהו אומר לי מרגיש כמו תזכורת לזה שפעם צחקתי על הדבר הכי נורא בעולם.
הלילה היה קשה במיוחד. הכאב בעצמות לא נותן לי לישון, הוא מרגיש כמו זרמים של חשמל שעוברים לי ברגליים. אני חושב על הילדים האחרים פה במחלקה. יש פה ילד קטן, אולי בן שש, שחובש כובע צמר צבעוני ומחייך לכולם למרות הכל. כשאני רואה אותו, אני מרגיש בושה כל כך עמוקה שאני רוצה להיעלם בתוך הסדינים. איך יכולתי לשחק במחלה הזאת? איך יכולתי להשתמש בכאב של אנשים אחרים בשביל "קטע" בבית ספר? אני מבין עכשיו שבריאות היא לא מובנת מאליה, היא מתנה שקיבלתי וזרקתי לפח בשביל קצת תשומת לב. עכשיו אני נלחם כדי לקבל אותה בחזרה, צעד אחרי צעד, יום אחרי יום, ומקווה שהעולם יסלח לי על מה שעשיתי.
________________________________________
עברו עוד כמה ימי טיפול, והיום הרגשתי משהו חדש. זה התחיל כשרציתי לסדר את השיער מול המראה, ופשוט נשארה לי קבוצה של שערות ביד. עמדתי שם דקות ארוכות, מסתכל על השיער שלי על הרצפה, והבנתי שהמסכות נפלו סופית. אין יותר לאן להתחבא. עידו בא לבקר אותי היום. הוא ישב ליד המיטה שלי והיה לו קשה להסתכל לי בעיניים. הוא זכר את ה"בדיחה" ההיא, ואני ידעתי שהוא זוכר. רציתי לצרוח לו שאני מצטער, שאני מוזר , שאני מוכן לעשות הכל כדי לחזור לאותו יום בספסל ולסתום את הפה. במקום זה, פשוט ישבנו בשקט.
בלילה, כשהאורות בבית החולים עמומים, אני כותב לעצמי שאני לא אתן למחלה הזאת לנצח אותי, אבל גם לא לבושה. אני מתחיל להבין שהחלק הכי חשוב בלהבריא זה לא רק התרופות, אלא גם הלב. אני רוצה להשתפר לא רק כדי לחזור לשחק כדורגל או ללכת לבית ספר, אלא כדי להיות מישהו שמעריך כל נשימה. כל יום שעובר מלמד אותי ששיעור כזה לא לומדים בשום ספר – לומדים אותו דרך הרגליים, דרך הכאב, ודרך ההבנה שהחיים שלנו הם לא משחק של אף אחד. יום אחד אני אצא מהחדר הלבן הזה, ואני אהיה יוגב אחר לגמרי.
רוצים עוד פרק? תכתבו בתגובות אם כן
|
|
