|
פאנפיק על מינסונג פרק 3
|
לפני 2 ימים |
נ.מ לי נו
"החליפה הזו ממש לא נוחה" המלמולים שלי הדהדו ברחבי החדר ויצרו אקוסטיקה מעצבנת. רציתי רק לתלוש את החליפה מגופי. אבא שלי הניח לי אותה על המיטה, כשנכנסתי לחדר קודם - ולמזלי לא פגשתי אותו בדר - היא הייתה נראת רגילה אבל בפועל היא הדוקה ומסורבלת מדי, עוד אחד מהשגיונות של המטורף הזה שקורה לעצמו אבא שלי הוא מלביש אותי כאילו זה יום החתונה שלי.
תיקון טעות - אפילו בחתונה שלי הוא בטוח לא ישקיע ככה כמו שהשקיע הערב.
את האמת - הלוואי שלא יתערב בה בכלל. "איך לעזאזל הגעתי לחשוב על חתונה" לחישתי הייתה טעונה בחלל הריק.
קמתי מהמיטה הנעימה שלי והלכתי ישירות למראה. האדם שבמראה הסתכל עליי בקרירות ואדישות ממש דומה לי הבחור.
סידרנו יחד את העניבה האדומה שחתמה את החליפה המהודרת שלי ושנינו הזעפנו פנים כשראינו את סמל המאפיה עליה. כמה צפוי אבא.
אפרופו אבא...
"מינהו"
דלת חדרי נפתחה בחריקה - לא בגלל הדלת, היא בכלל לא ישנה, אלא בגלל האדם שעומד מאחוריה - אבא שלי, חמור סבר ומהודר נכנס בדממה לחדר, הסיבה היחידה שהבחנתי שהוא שם היא מהמראה, שבה השתקפותי נראתה מוטרדת, ובצדק אני חייב לומר
אבי התקרב לעברי עד שהגיע למרחק מספיק שבו השתקפותו עמדה לצד שלי. לא הבטתי בו, לא העזתי.
במקום זאת הבטתי בהשתקפות שלו, שהייתה רצינית לא פחות מבעליה
"מינהו"
הוא חזר שוב על שמי, הפעם כלחישה מסוכנת קרוב לאוזני. גופי רעד ברעד לא מוסבר, כזה שרק הוא יכול לגרום לי. ידו עברה אל חליפתי ויישרה את העניבה שרק הרגע יישרתי. חרקתי שינים כדי לא לומר כלום "אל תאכז אותי היום מינהו..." היד שלו כאילו הידקה בכוונה את העניבה יותר מדי, גורמת לצווארי להיות אדום מחוסר באוויר ואז הוא שחרר אותה, מוכיח לי מה הוא מסוגל לעשות.
לא הייתי צריך הזכרה, עיני שעדיין היו דבוקות למראה בחנו את הצלקות הגלויות על צווארי וגם את אלה שנסתרות מעיני אחרים, כאלה שרק אני זוכר ומרגיש ואף אחד לא יראה בחיים "אתה יודע מה קורה כשמאכזבים אותי" הקול שלו עדיין היה נהמה. ואני הנהנתי, כמו גור חתולים מפוחד (ה.כ: תרתי משמע. כאילו, חתוליםםם)
היום הוא יום מיוחד בשבילו. כמעט שנה שאבי מנסה לגשר בין משפת המאפיה שלנו לזו של צרפת, שנה של שיחות עד שעות מאוחרות בלילה, טלפונים, צעקות והרבה מאוד ריבים
והיום - היום נחגג הברית בינינו לבין משפחת המאפיה של צרפת
ואפילו אני יודע שלא כדי להתעסק עם אבא שלי היום, כל עוד לא רוצים כדור בראש
וכך כל בן אדם שפוי היה עושה.
כי אני לא רוצה לדעת מה יקרה אם משהו ישתבש ואני בטוח שאף אחד בקוריאה גם כן לא ירצה.
"טוב מאוד" אם אבי היה אבא רגיל כנראה שנימת קולו הייתה מרוצה. אבל הוא לא אבא רגיל. קולו היה שקט וענייני ולא יותר מזה. הוא עמד שם כמה שניות ואז הלך לכיוון הדלת, יוצא ממנה בשקט, כמו שועל.
ברגע שהדלת נסגרה בחזרה משכתי את העניבה ועיקמתי אותה חזרה, הדרך היחידה שלי להרגיש שאני בשליטה. אפילו אם אני לא.
נ.מ ג'יסונג
"הולכים למסיבה, הולכים למסיבה" פיזזה ג'י בי בהתלהבות כשקפצה על המיטה שלי בשמלת הערב הכסופה והמנקרת עינים שלה "את מקמטת לי את המצעים" רטנתי, יושב בפיסוק רגליים על פוף בקצה חדרי "אולי ג'יסונג סוף סוף ימצא מישהו" היא הודיעה בהתרגשות לאוסף דובי הפרווה שלי.
צדקתי כשחשבתי שלא כדאי להראות לה אותם. היא אספה אחד לחיקה והחלה סצנת נשיקה
"מספיקקקקק" הפנים שלי היו האדומות כשזרקתי עליה כרית בציפיה שהיא תסתום.
כמובן שג'י בי לא הייתה צפויה, היא מיד תפסה את הכרית והחליפה אותה בדובי הפרווה שזרקה לאחור, רק זורמת עם הסיטואציה "הו ג'יסונג יקירי" היא דברה בסגנון רומאו ויוליה "אתה אהבת האמת שלי" היא משכה את הכרית לכרבול קיצ'י כשהיא ממשיכה להקניט אותי
"ג'י בי אם לא תסתמי אני נשבע לך שאני אזרוק לך את כל האיפור מהחלון" הזהרתי אותה, אוחז את האיפור שלה בידי ומיישב לידה על מיטתי, מנסה להתגרות בה "אתה לא תעז!" היא עלתה עליי והחלה לדגדג אותי בלי שום הודעה מראש. צחקתי וצווחתי בהפתעה, מנסה להוריד אותה ממני אבל ג'י בי חזקה ונחושה ממני, כמו תמיד "די! מספיק אני נכנע!" הפנים שלי היו אדומות מרוב צחוק ובקושי נשמתי "משוגעת" מילמלתי מתחת נשימתי לכיוונה של ג'יבי והיא רק חייכה חיוך ניצחון
"אתה צודק" היא הקניטה אותי שוב "ואני גאה בזה"
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°
בזמן שג'י בי מפטפטת במרץ על המסיבה שהוזמנו אליה מבטי נודד הרחק ממנה, אל הקופסא הנעולה שנחה בשקט מופתי על שידתי, מראה החיצוני לא מעיד על הסיוט החי שמסתתר בפנים, התמונה. לא יכלתי לספר לאף מה שקרה - אפילו לא לג'י בי, היא בטוח הייתה רוצה לראות מה יש בתמונה ואני.,.
לא יכלתי. פשוט לא יכלתי.
לא רציתי להאמין שזה קורה, שהטריגרים שניסיתי לקבור מציצים חזרה, מתגרים בי
לא יכלתי להאמין שבאמת עשיתי את זה, אני כל יום ויום בוכה ומתחרט על זה, ואני לא יכול לשכוח
את הפרצוף... הפרצוף שלו כשהוא גילה-
"...איפור" סיימה ג'ייבי את נאומה ואני הנהנתי כמו אידיוט, מחשבותיי התנדפו כלא היו "אני מדברת לקיר" היא ייללה ומבטה הכועס עורר בי מעט רגשות אשם
ידעתי שהכל חלק מהתכנית שלה אבל זה עובד עליי כל פעם מחדש "בסדר" נאנחתי, מבין לבד למה השועלה הערומית הזו חותרת במבט המתחנן שלה "אני אתן לך לאפר אותי" פניה אורו והיא ממש זהרה, דוחפת אותי לכיסה ליד המראה לפני שאתחרט, מנופפת מולי במברשות האיפור כמו בנשק
"אבל רק קצת" הזהרתי אותה
"רק קצת" היא חזרה אחרי בטון שהבהיר לי שהחא ממש לא הולכת להקשיב.
ואני יכול להשבע שראיתי אותה קורצת...
|
|
