|
פאנפיק על מינסונג פרק 2
|
לפני 2 ימים |
היום הזה עובר לאט -לאט מדי. כאילו הזמן עוצר בכוונה, כדי להכעיס אותי.
מי הגאון שעלה לו רעיון קטלני וחשב שבתי ספר יהיו רעיון טוב? - אני די בטוח שלא יהיה תלמיד אחד שלא יבחר בזה שילך לעזאזל -יחד עם אותו אדם רשע שהמציא את שיעורי הבית
- כדאי שיעשו בינם לבין עצם חושבים, ויבינו את הטעות הבוטה והחמורה שעשו
"האני" קול קטנטן, שנשמע יותר כמו יללה נשמע מכיוון הכניסה, מתגבר על קולו של הצלצול להפסקה ועל קולות הכסאות הנגררים והתלמידים שרצים החוצה מכיתה. לפני שיכלתי לומר משהו ג'י יבי - חברתי הטובה - התיישבה על הכסא לידי, שיערה משוך לאחור בפקעת מסובכת, בגדיה מסודרים כמו תמיד והיא עצמה - נינוחה. היא הניחה את רגליה על השולחן שלי ונשענה אחורנית
"אמרת לך לא לקרוא לי ככה" גערתי בה בכעס מעושה ותקעתי למרפק בצלעות, מקמט בגדיה וגורם לקמט כעוס בין גבותיה להופיע.
"אל תהיה כזה" היא סידרה את בגדיה וחיקתה את קולי המייבב בפרצוף של תינוק "אתה סתם לא כיף" בתגובה להוצאת הלשון שלה נאנחתי בחיוך קטן.
ג'י יבי תמיד הייתה הכלאה בין ילדותיות ליופי מהפנט.
"אני לא יודע אם אי פעם אצליח להבין את ההגדרה שלך לכיף" צחקקתי
ג'י בי הייתה כמה רמות מעליי - בין אם זה בתחום הפופולריות, בין אם זה ביופי, בכישרון, בחוכמה או בכל דבר שהוא.
והכי חשוב - בעוד שהחיים שלי משעממים וחסרי משמעות אתם לעולם לא תמצאו את ג'י בי בלי סיפור מעניין שקרה לה לאחרונה. כזה שיכל לקרות רק לה
"נו" ג'י בי שאלה בקוצר רוח, דוחפת אותי מעט כדי לעורר אותי מהמחשבות "כבר מצאת מישהו שאתה מחבב?" היא הפריחה נשיקות באוויר בדרמטיות קיצונית, מנפנפת בידיה בפנטומימה של התאהבות ואני אמרתי תודה בליבי שכל הכיתה כרגע בהפסקה בחוץ
"לא" עניתי באנחה דרמטית לא פחות ממשחקה הגרוע של ג'י בי "וזה לא יעזור שתשאלי אותי כל יום מחדש"
"אייש!" ידה של ג'ייבי התחפרה בשיערי ופרעה אותו כאילו אני ילד קטן ששואל שאלה מטופשת והיא צריכה להסביר לו הכל.
ולמען האמת אני לא יכול להגיד שזה לא נכון. ג'י בי בדרך כלל היא זו שחווה את הדברים ראשונה ואני רק שומע את זה ממנה, אבל מה כבר אוכל להגיד? אף אחד לא מוצא חן בעיניי.
הצלצול שרטט בחדר קטע למזלי את שיחתנו וג'י יבי קמה מהכיסא באי רצון וצעדה למקומה, ישר כשנחיל התלמידים שחוזרים מהפסקה הגיע אל הכיתה. התיישבתי במקום וחיכיתי למורה, נשען עמוק אל תוך הכיסא שלי ועוצם עינים שנזכרתי ששכחתי את הספרים בלוקר...
"אוי נו!" קמתי במהירות, מרוב התנופה הפלתי את הכיסא ודחפתי את התלמידים שהיו בדרכי ללוקר - שי
הגיבו בעיקר בדחיפות ובמילים גסות. פלטתי מספר פעמים "סליחה ו "מתנצל" פה ושם עד שהגעתי ללוקר.
אחרי הריצה הגעתי סוף סוף ללוקר, מתנשף וכורע כשראשי למטה להסדיר נשימה. הזדקפתי והקשתי במהירות את הספרות שפותחות את הלוקר במנעול. ידי ממש רפרפה על הספרות המוכרות בלי לחשוב אבל למרבה הפתעתי, שום כל צפצוף לא אישר את פתיחתו של הלוקר.
זה היה מוזר.
הקשתי שוב את הספרות בטענה שכנראה אצבעותיי החליקו על ספרה או שתיים.
אבל לא, גם הפעם לא נשמע שום צפצוף
כבר עמדתי לעשות אחורה פנה ולבקש עזרה עד שקלטתי שהלוקר בעצם פתוח...
אבל איך? אף אחד לא יודע את הקוד שבעצם, ג'י בי יודעת' תירצתי לעצמי 'היא בטוח שמה לב ששכחתי משהו ופשוט החזירה אותו, נכון...?'
משום מה לא הצלחתי להירגע מהתירוץ הזה. בתוכי ליבי צעק לי איתותי אזהרה כי ידעתי שג'י בי לא הייתה עושה דבר כזה בלי להגיד לי. היא לא הייתה מפספסת הזדמנות כזו גדולה להקניט אותי...
ניגשתי אל הלוקר בנשימה עצורה. דלתו הרופפת כבר הייתה חצי פתוחה.
כשהושתתי את ידי אל הלוקר נוכחתי לדעת שהיא רועדת. שמתי את ידי השניה מעליה, מנסה להרגיע את עצמי ולהתעשת "נשימות עמוקות" אמרתי לעצמי ופתחתי את הלוקר באיטיות.
הלוקר השמיע חריקה מעצבנת ואני הייתי נחוש פשוט לקחת את הספרים ולרוץ לשיעור, העיקר להירגע כבר. ידי ניגשה אוטומטית לספרים אבל מה 'היא מיששה היה הרבה יותר דק מהספרים שציפיתי להם.
הכרחתי את עיניי להסתכל ישר ולהביט בלוקר הפתוח והרגשתי את ליבי נופל כשראיתי מה נמצא בו
"האן ג'סונג" היה כתוב על הלוקר באדום בולט "מה. אתה. מסתיר."
למטה - במדף הלוקר, ידי אחזה בסיוט הכי גדול שלי, טראומה שהייתי בטוח שנשארה בעבר.
זו הייתה תמונה. אבל זה לא הייתה סתם תמונה...
" זה לא יכול להיות" הטחתי את ראשי במדף הלוקר בתסכול "אף אחד לא היה אמור לדעת"
הנשימה שלי הפכה לכבדה ורדודה כשאני בוהה כלא לא מאמין בתמונה המוחשית שבידי
הפכתי את התמונה וגיליתי כיתוב שחור מאחוריה
"נעים להכיר ג'יסונג, אתה הולך לשמוע ממני הרבה בזמן הקרוב" הכנסתי את התמונה ישירות לכיס, מרגיש את העולם מסתובב
מיותר לומר שלא הלכתי לשיעור, וגם לא לאלו שאחריו
נ.מ לי נו:
הריצה הפעם הייתה מתישה ומעייפת יותר מתמיד.
הרוח הקרה של החורף גרמה לאדים של קור לצאת מנשימתי ולרגליי להיות ללא תחושה אבל לא הפסקתי לנוע ולרוץ.
הייתי צריך לנקות את הראש, גם אם הקור צורב את ראותיי וגופי משותק כנגד הרוח עד קוצר נשימה - רגליי לא מפסיקות להסתובב בחינניות במסלול הקבוע. שיערי פרוע מהרוח שמתיחה בי בלי סוף וגרוני צרוד ממהירות הריצה. עצרתי לרגע להסדיר נשימה ולסדר את האוזניה שלי והבטתי מסביב. מבטי עובר ומתעלם מהאנשים המביטים בי בהבעת פחד ברורה בעוד שהבעת פניי נשארה אדישה ואטומה כמו תמיד. המשכתי לרוץ עוד כמה דקות עד שדמות מתקרבת הופיע בקצה ראייתי, מתקרבת אליי בנשימות כבדות ודרמטיות "קים יון" קולי נשאר אדיש גם כלפי חברי הקרוב ביותר המתקרב לעברי בצעדים של צב והתנשפויות של פינגווין
הוא לא התעכב על הנימה שלי, כנראה משום שהיה כבר רגיל לזה מתקופת ילדותינו
"אבא שלך רותח מזעם שאתה עוד לא מוכן" הוא אמר בטון נוזף שעלה לו במבט זועם מצידי והשתיק אותו לרגע "מצידי שאבאב שלי ילך אתה יודע לאיפה" נהמתי כשהתכוונתי להמשיך לרוץ.
כשהתחלתי לקחת תנופה הוא אחז בידי ועצר אותי, מביט עליי במבט רציני, כזה שבקושי נמצא על פרצופו החייכני כל הזמן "אל תכעיס אותו יותר מידיי" הוא הזהיר אותי בטון זהיר ומחושב.
ידעתי שיש צדק בדבריו אבל ממש לא רציתי להקשיב. אין לי כוח לאבא שלי ולשטויות שלו יותר.
עמדתי לסרב בתוקף ולהמשיך לרוץ בכל זאת אבל הבטתי על קים יון, שעדיין אחז בידי וידעתי שאם לא אחזור עכשיו הביתה הוא יהיה זה שאבי יוציא עליו את העצבים, וזה ממש לא מגיע לו...
"בסדר" נאנחתי ושחררתי קלות את ידו מהאחיזה בידי
"אחריך"
|
|
