|
ייסורי מצפון - פרק 3 - רק התחיל וכבר נגמר?
|
לפני שבוע |
שלום לכולם. כאן מעולה10 עם הפרק השלישי בסדרה ייסורי מצפון. בואו נתחיל.
קישור לפרק 1
קישור לפרק 2
בפרק הקודם סופר על ארבעת הבחורים קורן, קים, קאי וקווין שעובדים יחד במקום מסוים. בפרק הקודם הם ניסו להתכונן לקראת טורניר הכדורגל שבו ישתתפו בעל כורחם, אך לא הצליחו ולו במעט. קורן חש מדוכא. בהתחשב בידע הדל שלהם, אכן יש סיבה לכך...
קורן הוא הדובר/הקריין. בואו נמשיך.
בשעה מוקדמת מאוד בבוקר, לפני עלות השחר, לקחו אותנו בכוח מהתאים שלנו אל השער, לקראת היציאה מהעבודה. כשיצאנו כיסו את ראשינו והובילו אותנו אל עבר אוטובוס. דממת אלחוט שררה ברקע, אך המתח היה רועש מנשוא. גם אם היינו עייפים מאוד מהשינה המועטה שעברה כהרף עין, האווירה הייתה מתוחה למדי.
הגענו לאוטובוס והתיישבו. לאחר מספר דקות העזתי לשאול את השומרים:
"מתי ניסע? לאן אנחנו נוסעים בדיוק? עוד כמה זמן נגי..."
"מספיק עם כל השאלות הללו!" רטן אחד האנשים והחל לנסוע לפתע במהירות בזק, ואנו נאלצנו להחזיק את מקומות ישיבתנו בכדי לא ליפול ארצה. התחלנו בנסיעה.
"שלום לכולם. היום אתם עומדים לייצג את המדינה בטורניר כדורגל חשוב! אני מקווה שאתם טובים בכדורגל!".
שתיקה רועמת פרצה בחלל.
"אם לא תהיו טובים נפסיד. אם נפסיד המדינה שלנו תודח ונאבד מהמעמד שלנו. אם נאבד מהמעמד שלנו כאומה אתם תאבדו ממעמדכם..."
שוב שתיקה ארוכה אפפה את החלל.
חיכינו להמשך הדברים, אך לא שמענו כלום. דקה, שעה, אולי יממה - חיכינו זמן שהרגיש כמו נצח.
לאחר שמים רבים עברו בנהר, הגענו סוף סוף אל היעד. השומרים הורידו אותנו מהאוטובוס ולאחר הליכה של כתריסר דקות הסירו מעלינו את הכיסויים.
והנה אנחנו, עומדים, מסתכלים זה על זה המומים, מזהים את הסימנים האדומים מהבדים שזה עתה היו על ראשנו. הסתכלנו סביבנו וראינו דשא, עם סימוני קווים לבנים. המשטח היה מחולק לשני חלקים, כאשר בשניהם הייתה מין קופסה עם רשת עליה. באחד החצאים עמדו ארבעה אנשים במדים לבים, בעוד אנחנו עם השחור.
"קדימה, עלו על המגרש!", המריצו אותנו השומרים. לפני כן, הם נתנו שני פריטים - אחד לקווין - "אלה כפפות, בגלל שאתה הגבוה מביניהם מן הראוי שאתה תשמור על השער", ואחד לי - "אתה נראה הבוגר מביניהם, אז קח את סרט הקפטן".
לא הבנו כלל את המונחים המפלצתיים "שער" ו"קפטן", אך זרמנו. הייתה לנו ברירה?
"המשחק עומד להתחיל, התכוננו", אמר בחור שהחזיק בכדור במרכז המגרש. הייתה לו חולצה צהובה, בשונה מכל צבע אחר שראינו עד כה.
"רוץ לשער כבר!", נשמעה צווחה לעברינו. הנחנו שהיא עבור קווין, וכנראה שצדקנו, משום שהמשחק התחיל.
אם לומר את האמת, כלל לא הבנו מה לעשות. לא הצלחנו לגעת עם הרגל בכדור כמעט בכלל, שלא לדבר על להתקדם איתו רחוק, וכל הזמן בעטו כדורים לתוך הקופסה שלנו. לפתע נשמעה שריקה של האיש הצהוב, והשומרים לקחו אותנו לחדר שבו התיישבנו ארבעתנו.
"מה זה? איך אפשר להיות כל כך גרועים! זה הסוף שלכם! אם לא תנצחו אתם לא תהיו!".
הרגשנו מושפלים וחבוטים עד למעמקינו. לא ידענו מה משפיל יותר - הנזיפה או ההליכה על הדשא ללא מטרה וללא מנטרה.
חזרנו לדשא. הפעם אמרו לנו לעבור לחצי השני.
"משנה מקום משנה מזל", אמרתי כדי לעודד את חבריי.
אמירותיי לא היו יכולות להיות יותר תלושות מהמציאות - ההופעה שלנו הייתה גרועה בהרבה, כל כך גרועה עד שהשומרים שלנו כבר כמעט חבטו בעצמם.
לאחר זמן מה השופט שרק עוד פעם. הפעם, השחקנים של היריבים שלנו באו ולחצו את ידינו. "משחק טוב," הם גיחכו. "הייתם יריבים ראויים", הוסיפו בהלצה.
חוץ מאיתם באו גם השומרים. הם הגיעו ומבלי התרעה מוקדמת הרכיבו אותנו על ידיהם והטיחו אותנו על הרצפה בחדר.
"מה זה היה? אתם לא מתביישים? הפסדנו 20-0! איך הצלחתם! עכשיו זה הסוף שלכם! למישהו יש מילים אחרונות?".
שררה דממת אלחוט במשך זמן ממושך בחדר. זיהיתי שקים פצה את פיו והתכונן לנאום, אך השומרים עצרו אותו. הם התקרבו אלינו, והיה נדמה שהם כפסע מלעשות לנו משהו. הרגשנו חוסר ביטחון, המתח היה בשיאו. לא ידענו מה לעשות, איך להתגונן. הם התקרבו עוד ועוד, שלפו כל אחד חרב ואז...
ההמשך יבוא.
|
|
