|
חברות מזויפת - סיפור לכתב אורח - פרק 3
|
אתמול |
**9/8/2025 – 06:40**
התעוררתי לפני השעון. זה קורה לי הרבה בזמן האחרון - הגוף שלי קם לפני שאני מספיקה לשכנע את עצמי שיש טעם לקום. לקח לי כמה שניות להבין איפה אני. החדר שלי היה אפור מהאור החלש שחדר דרך התריס, שקט מדי. שקט כזה שלא מרגיע, אלא צורח.
שכבתי בלי לזוז והקשבתי לעצמי נושמת. שאיפה. נשיפה. כאילו אם אעשה את זה מספיק פעמים - משהו בי יתאזן. אבל הבטן כבר הייתה מכווצת, והלב… הלב הרגיש כמו חפץ זר. לא שלי. משהו שמישהו השאיר אצלי בטעות ואני לא יודעת מה עושים איתו.
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה: עוד יום. לא “בוקר טוב”, לא “איזה יום היום”, אפילו לא “אני עייפה”. רק - עוד יום. עוד פעם לקום, עוד פעם להתלבש, עוד פעם ללכת למקום שבו אני קיימת חצי.
ניסיתי להזיז את הידיים. הן היו כבדות. כאילו הלילה הוסיף להן משקל. כאילו כל מחשבה שלא העזתי לחשוב עד הסוף התיישבה עליהן. ישבתי בקצה המיטה ובהיתי ברצפה. שם, בנקודה הקטנה בין הארון לשטיח, חשבתי: איך מפסיקים? לא איך נעלמים. לא איך בורחים. איך מפסיקים להרגיש ככה.
אף אחד לא באמת מסביר לך את זה. כולם מדברים על “להיות חזקה”, על “לא לקחת ללב”, על “לעבוד על הביטחון העצמי”. אבל אף אחד לא אומר לך איך עושים את זה כשכל תא בגוף שלך מתכווץ בכל פעם שמישהו צוחק בלעדייך. קמתי בכל זאת. לא כי רציתי. כי למדתי עם השנים שלפעמים הבחירה היחידה היא לקום.
---
**08:10**
בדרך לבית הספר שמתי אוזניות, אפילו שלא היה לי כוח למוזיקה. הן היו שם רק כדי ליצור מן חוצץ. כדי שלא אשמע צחוקים, שיחות, חיים. הלכתי לאט. מאוד לאט. כאילו אם אמשוך את הזמן - אולי היום יוותר עליי. ראיתי חבורה של בנות מהכיתה ממול. הן הלכו יחד, דיברו, נגעו אחת בשנייה בקלילות כזאת, כאילו העולם בטוח.
הרגשתי שקופה. לא בלתי נראית - שקופה. כי שקוף זה משהו שרואים דרכו, אבל לא רואים אותו. חשבתי לעצמי: אולי הבעיה בי. לא בקטע מאשים. בקטע עייף. אולי אני פשוט לא בנויה לזה. לאנשים. לקשרים. אולי יש אנשים שנועדו להיות לבד, ורק משום מה אף אחד לא אומר להם את זה מראש.
---
**09:30**
בשיעור ספרות ישבתי בשולחן האחורי. המורה דיברה על סיפור עם סוף פתוח, ושאלה אם זה מתסכל או יפה. כולם הרימו ידיים. אני לא. חשבתי לעצמי שסוף פתוח זה הדבר הכי אכזרי שיש. כי הוא נותן לך תקווה בלי אחריות. כאילו אומר: אולי יהיה טוב. תדמייני לבד.
רשמתי במחברת דברים שלא קשורים לכלום. משפטים שבורים. מילים בלי פעלים. “לא ליפול”. “לתפוס את עצמי”. “מה זה אומר בכלל?” ניסיתי לפרק את זה. אם אני נופלת - מתי זה קורה? זה לא ברגע אחד. זה לא צעקה. זה רצף של דברים קטנים: מבט שלא מחזירים. הודעה שנענית אחרי שעות. צחוק שאני לא חלק ממנו. והגוף שלי זוכר. עוד לפני שאני מספיקה להבין.
אז אולי, חשבתי, לתפוס את עצמי זה לזהות את הרגעים הקטנים. אבל מה עושים אז? לעצור? לברוח? להעמיד פנים? לא הייתה לי תשובה.
---
**12:00**
בהפסקה קארין עברה לידי. היא חייכה. חיוך אמיתי. או לפחות כזה שנראה אמיתי. “היי לוסי” היא אמרה. “היי” עניתי. זהו. זה כל מה שהיה. והלב שלי - כמו אידיוט - קפץ. היא שמה לב אליי. ואז, שנייה אחר כך, נשבר שוב. כי היא המשיכה הלאה. כי זה לא הוביל לשום דבר. כי אני נאחזת בפירורים ומכנה אותם ארוחה.
ישבתי לבד ואכלתי לאט, בכוונה. כדי למלא זמן. כדי לא להיראות כמו מישהי שמחכה. ובפנים נשברתי. לא בבום. בפיצוצים קטנים, שקטים. אמרתי לעצמי: תמשיכי. לא כי את חזקה. כי אין לך משהו אחר לעשות.
---
**16:20**
חזרתי הביתה וזרקתי את התיק בפינה. לא החלפתי בגדים. לא הדלקתי אור. נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה. הייתה לי מחשבה. קטנה, מסוכנת: אולי אם אפסיק לנסות - זה יכאב פחות. אולי אם לא אצפה. לא אקווה. לא אאמין. אולי אז אף אחד לא יוכל לשבור אותי.
אבל אז באה מחשבה אחרת: ואם זה אומר לוותר על עצמי לגמרי? כי איפשהו, עמוק, יש בי משהו שעדיין רוצה. לא הרבה. לא דרמה. רק מקום. רק מישהו שיישאר. והפער בין הרצון הזה לבין המציאות… הוא מה ששובר אותי כל פעם מחדש.
---
**22:10**
כתבתי. לא סיפור שלם. רק קטע. דמות שיושבת על קצה של עולם ולא קופצת, לא כי היא אמיצה - אלא כי היא עייפה מדי. כשהפסקתי לכתוב, שמתי לב שאני בוכה. בשקט. כמו ילדה שלמדה לא להפריע. מחיתי את הדמעות ואמרתי לעצמי בקול: “עוד יום אחד.” לא הבטחה גדולה. לא תקווה מנצחת. רק עוד יום.
כי אולי זה כל מה שאני יכולה כרגע. להישבר. לאסוף את עצמי. ולהמשיך ללכת, גם כשהדרך מרגישה ריקה. ואם יש משהו אחד שאני יודעת בוודאות - זה שאני עדיין כאן. גם אם לפעמים אני לא בטוחה למה...
כשהמחשבות התחילו לזרום, הרגשתי את הדחף לכתוב שוב. אולי הפעם אוכל לגעת בכל מה שהרגשתי. לקחתי דף חדש והתחלתי לדמיין את העתיד. לא את מה שצפוי לי, אלא את מה שאני רוצה שיהיה. "אולי אני יכולה למצוא מקום שבו אני לא מרגישה לבד," חשבתי. "אולי אני יכולה לבנות את העולם שלי, שבו יש לי חברים אמיתיים, שבו קארין לא מתעלמת ממני."
לאט לאט, המילים התחילו לזרום. "אני רוצה להיות מישהי אחרת, מישהי שלא פוחדת ליפול, מישהי שמסוגלת להתמודד עם הכאב." כל מילה שכתבתי שחררה עוד חלק מהעול שהרגשתי. הבנתי שאני לא לבד, שיש עוד אנשים שסובלים, ושאולי אני יכולה להיות עבורם את מה שאני מחפשת.
ואז, כשסיימתי לכתוב, הרגשתי שהלב שלי מתמלא בתקווה קטנה. "אולי אני לא יודעת מה יהיה מחר," אמרתי לעצמי, "אבל אני יודעת שאני כאן. אני עדיין כאן."
באופן פתאומי, כל התחושות המורכבות שצברתי במשך כל כך הרבה זמן פינו מקום לתחושת שלווה. ידעתי שיהיה קשה, אבל גם ידעתי שאני לא לבד. ואני אשמח להילחם על זה.
|
|
DJcatnip