|
חברות מזויפת - סיפור לכתב אורח
|
לפני 4 ימים |
5/8/2025 12:50
הבחילה שלי חוזרת שוב. אחרי הרבה זמן שחשבתי שנפטרתי ממנה.
אני באמת לא יודעת למה כל כך קשה לי לראות אותה מדברת עם מישהו אחר, 'יש לה חיים' אני מרגיעה את עצמי. 'לא הכל קשור אליי'. אני מנסה לעצום עינים ולחשוב חיובי, מחכה שהבחילה תעבור אבל היא נשארת שם, גועשת לי בבטן וגורמת לי להיות חיוורת כמו סיד, לא שמישהו שם לב.
לא כמה שאני מנסה עיני תמיד חוזרות לחברתי הטובה קארין ואני מתכווצת כשאני רואה אותה מדברת בנוחות עם אמלי, צוחקת איתה ומשתתפת בשיחה עם עוד כמה בנות בזמן שאני בצד, עם קפוצ'ון מעל הראש וכותבת כאן. כותבת כאן את הרגשות הכי עמוקים ומוחבאים שלי, את אלו שבחיים לא אעז לומר בקול. אני באמת לא יודעת מה יש לי. אני וקארין חברות כבר מכיתה ד', אני הייתי ילדה מוחרמת והיא הייתה ביישנית מכדי להתחבר אל בנות. בסופו של דבר קיבלנו עבודה לעשות ביחד ודיברנו. אחרי שדיברנו קצת הבנתי עליה יותר. חשבתי שהיא ילדה נחמדה סך הכל, כשהיא לא ביישנית. התחלנו לסתובב יחד. היה לנו כיף יחד. היא גרמה לי להרגיש שייכת, הילדה הראשונה ששמה לב למי שאני. הרגשתי שזהו זהץ שאני לא אשב לבד יותר בהפסקות, שלא יזרקו עליי דברים, שלא יתעללו בי, ולמען האמת זה היה נכון, עד לפני כמה זמן - קארין התחילה להפתח לעוד אנשים ונהיתה פופולארית ו... 'היא לא מחליפה אותי באמילי' אני גוערת בעצמי. אני יודעת שלא. אז למה בכל זאת זה מרגיש ככה...?
15:45
היה צלצול לשיעור מתמטיקה וראיתי את אמילי מתיישבת במקום שלה ליד קארין - מקום שהיה שלי עד לפני חצי שנה בערך. התיישבתי לבד. אין לי עוד חברות טובות, בחיים לא היה לי. אני לא אומרת שלא מדברים איתי- החרם הפסיק כבר מזמן - אבל בדרך כלל אני זו שנשארת בצד, אני שונאת את זה בעצמי. אני בחיים לא אצליח להבין איך המועמדות של המקובלים בבית ספר עובדת כמו שאני מבינה את חוקי המתמטיקה למשל. זה כל כך מתסכל. לפעמים ממש נמאס לי להיות זו שפותחת שיחה, אני לא זוכרת מתי לאחרונה פנו *אליי*. אני יודעת שלפעמים אני מוזרה ולפעמים אפילו אי אפשר לסבול אותי אבל זה מרגיש כל כך אחרת כשאת שומעת את זה מאחרים, מהאנשים שמרכלים עלייך מאחורי הגב כשהם חושבים שאת לא שומעת, זה כל כך כואב כשאני רואה את האמת מול העינים. זה פשוט לא ילך איתי... נשכתי את שפתיי כדי למנוע מהדמעות מלזלוג החוצה. אני לא אבכה. לא כאן.
15:50
המורה נכנס לכיתה ושיעור מתמטיקה התחיל. הוא דיבר על חומר שכבר ידעתי. ניסיתי בכל זאת להתרכז אבל פשוט לא הצלחתי. "תתחלקו לזוגות ותנסו לפתור את בעיית המשוואה של פונקציית f(x) בספר. רגליי פסעו אוטומית לכיוונה של קארין. הראש שלי היה מופל. לא רציתי להרים אותי ולראות את מה שחששתי ממנו. הרמתי אותו לבסוף. וכמובן - אמלי הייתה לידה, רוכנת בספר ומנסה לפתור את המשוואה. ניסיתי להתעלם ממנה. הכרחתי את עצמי לנסות "אנחנו... ביחד?" שאלתי בטון הכי קליל שיכלתי - שנגד את הבחילה הגועשת בבטני- את קארין. "אה..." היא נראתה מובכת ולא ידעה מה לענות. היא הסתכלה על אמילי ואז עליי "למען האמת כבר קבעתי עם אמלי... זה בסדר נכון?" זו לא הייתה שאלה. כי אני תמיד בסדר. אני *חייבת* להיות בסדר. אסור להראות חולשה, אסור להפנות גב, בפעם האחרונה שנתתי לכעס להשתלט עלי... לא. אני לא יכולה. אני צריכה פשוט לסבול בשקט. זה לא מגיע לה. חייכתי חיוך רחב וסלחני. "ברור" חיצים אל תוך הלב. הכל מדמם מבפנים. "אני בסדר"
הרגשתי סחרחורת. הצבעתי למורה והלכתי לשירותים. ברגע שנכנסתי לתא נפלתי על הרצפה ואחזתי את המקום שבו ליבי נמצא.
כואב. הכל כואב. למה זה קורה לי שוב? אני מזהה את התפוס החוזר, אני לא טפשה. "מה עשיתי?" מלמלתי כשהדמעות חנקו אותי וזלגו בלי סוף "למה זה מגיע לי שוב...? אני השתנתי..." ידי התהדקה על המקום שבו ליבי כאב עד שמפרקי אצבעותי הלבינו. למה אני כל כך פנואידית? למה אני בחיים לא יכולה לזרום ולתת לה לדבר איתי ולמה... למה לעזאזל זה כל כך כואב אפילו שידעתי שזה עומד לקרות. שזה לא משנה כמה שאחליף חברות אני תמיד אשאר אני. וזה תמיד יגמר בסופו של דבר. ומה הכי גרוע? זה שהם לא יודעים שהם פוגעים בי. אף אחד לא יודע. לדוגמא כשהם הולכים הבייתה - "אמילי, סופי חכו לי!" קארין כל יום אומרת, בזמן שאני מתארגנת בשקט עם הדברים שלי "אה וגם לוסי"
'אה וגם לוסי' - זה מה שאני שווה ביום יום. הזכרת שמי מאי נעימות. לא פחות ולא יותר...
אבל מה הכי מוזר...? - שכשאנחנו לא בבית ספר היא משהו אחר. היא לא אותה קארין שמדברת עם אמילי, שמתעלמת ממני, היא... היא הקארין הרגילה... זאת שאני מתגעגעת אליה. אנחנו מסוגלות לדבר שעות בהודעות, לצחוק, לבכות ולשתף וזה גורם ללב שלי להיות שלם שוב כי אולי הפעם זה יפסק? אולי ביום למחרת היא תגש לשולחן שלי ותמשיך לדבר איתי מאיפה שסיימנו להתכתב...? וככה, כמו שבכל יום הלב שלי מתרפא ככה הוא גם נשבר מחדש כשאני רואה שהיא לא נגשת אליי. שאלתי אותה פעם למה, בפעם שהייתי אמיצה מספיק כדי לשאולד. והיא ענתה לי. בערך "זה פשוט קצת מביך אותי להתחיל שיחה" ענתה, בהיסוס מובן מאליו. ואני האמנתי. ואני עדיין מאמינה. כי אני יודעת שאם אתחיל לפקפק בזה זה כבר אבוד מראש. אני נאחזת בדבר היחיד שעוד יש לי, בסיבה - שבשביל אחרים זה תירוץ עלוב אבל בשבילי הוא כל מה שיש לי כדי שלא אתחיל להשתגע, אני חייבת לנסות. כי אם אתייאש, לעולם לא אצליח לסמוך על מישהו שוב. אז אני מאנימה בכל הכוח - בכל פעם שאני בוכה, בכל פעם שאני נשברת וגם עכשיו. אמנם העינים שלי עדיין היו אדומות והבטן שלי געשה במחאה כשזזתי אבל לקחתי את עצמי בידיים ונעמדתי בקושי, פותחת את דלת התא ומדדה לכיוון הכיתה שלי.
המסדרון היה חשוך והכיתה הייתה ריקה - הכסאות מורמים על השולחנות ואף אחת לא הייתה שם. אז מסתבר שכבר היה צלצול, כמה זמן הייתי בשירותים? זה לא משנה עכשיו. הכסא של קארין לא היה מונח על השולחן, כנראה היא מיהרה.
המחשבות שלי לא הפסיקו להטריד אותי 'היא בכלל שמה לב שאני לא פה?' הלכתי והרמתי את הכסא שלה- לא רציתי שיראו שהיא לא הרימה אותו- ואחר כך חזרתי והרמתי את הכסא שלי. הייתי בפתח הדלת והבטחתי על הכתה הריקה. בשונה מכל המן הכסאות באמת פנו לכיווני. הרשתי לעצמי לדמיין - אפילו לרגע - שזה אמיתי - שכולם מסתכלים עליי, פותחים איתי שיחה. אחזתי שוב במקום שבו ליבי נמצא והרשתי אותו מתכווץ בכאב "זה בסדר" לחשתי בשקט לכיתה הריקה "יכל להיות גרוע יותר" באותו יום הלכתי לבד הבייתה, באמצע הדרך התחיל לרדת גשם. חייכתי באירוניה, אפילו השמיים בוכים בשבילי.
|
|
DJcatnip