|
שנה גישה - פרק שביעי
|
לפני 2 ימים |
פרק שביעי:
"מה?" אני לא בטוחה ששמעתי נכון.
"אני רואה את הסיפור מזווית שונה," היא אומרת ואני מחכה שתמשיך.
"אני יודעת כמה את אוהבת ומעריכה אותה. תמיד סיפרת לי על נויה. ותמיד סיפרת דברים טובים, עד לאחרונה. ואמרת, אמרת שאת מנסה לעזור לה לקבל ביטחון ולהתפתח. את זאת שאמרת לה להתחיל להעלות סרטונים בטיקטוק."
זה נכון. רציתי שהיא תשתפר, לא רק באיפור, אלא בעיקר בתור בן אדם. באותה תקופה (לפני חצי שנה, כן?) כאילו, הכל היה ורוד, כל כך קיוויתי בשבילה שהיא תהיה פשוט... שמחה. באמת ובתמים. ולא היה שבריר של קנאה שחסם בינינו, בחברות שלנו.
"נו, נכון..." אני אומרת, כאילו אני לא מרגישה המומה.
"נו, וזה קרה. ועכשיו, כשזה מתגשם, את לא שמחה בשבילה."
לא שמחה בשבילה? ברור שאני שמחה!....
אוקיי, אני לא!
"למה שאשמח??" אני אומרת בלי לחשוב. "יש לי חברה שהיא יותר מידי נחמדה, מצליחה בהכל, כולם אוהבים אותה, היא נחשבת הכי יפה, ובן אדם מלאך! אבל אני יודעת שהיא לא מלאך! למה כולם מתנהגים כמו..! כמו.. עדר כבשים?!"
"גם אני הייתי ממש כמוך. במיוחד כשרק הגעתי לפה!" דניאלה מתכוונת לאותו זמן שהיא והמשפחה שלה רק הגיעו לאנגליה. הם עברו מכפר סבא בישראל אל לונדון לפני... שלוש שנים.
"כל הבנות היו נראות לי כל כך יפות, את יודעת, יופי שונה משל הארץ. לא אהבתי איך שנראיתי, הרגשתי שונה. מאוד." דניאלה אומרת בקול רב משמעות.
"אני זוכרת שהמעבר היה לך קשה. אבל תראי עברת את זה." יצא לי בטעות משחק מילים.
"נכון. אז, כן, אני מודה שקנאתי באותן בנות." דניאלה אמרה "כמו שאת מקנאה בנויה..."
היא צודקת – אני מבינה בלב שלם.
זה לא קל להבין שטעית, ולהודות בזה! אבל בסוף הצלחתי.
אני שומעת את ליאל ואמא ואבא מדברים בחדר. (שוב)
הלכתי מצוברחת למטבח לקחת נשנוש וסתם ישבתי לי וקראתי את הספר השביעי של פרסי ג'קסון.
כשרוצים לשכוח מהמציאות, שלא נאמר לברוח, ולהספיק לחשוב כל כך הרבה - הפיתרון הכי טוב זה ספר.
אבל בדיוק מתי שנשאבתי אל הספר, שמעתי את אחותי קוראת לי.
בהתחלה חשבתי שוב להתעלם ממנה, אבל בסוף משום מה קמתי והלכתי אליה.
פתחתי את הדלת של החדר שלה ולא ראיתי אותה ולא את אמא ואבא. איפה היא? אני שואלת את עצמי. נכנסתי לחדר שלי והייתי בהלם. על המיטה שלי ראיתי מחברת גדולה שעל הכריכה שלה יש מלא קישוטים, ותמונות שלי ושל ליאל, מפעם ועד היום.
הרמתי את המחברת הכבדה ודיפדפתי בין הדפים, גם הם היו מלאים בתמונות וקישוטים. היה לי ברור שהיא הכינה הכל. זיהיתי את העיטורים שהיא משתמשת בעיצובים המקצועיים שלה.
"הפתעה!" ליאל אומרת מאחוריי ומחבקת (וקצת חונקת) אותי.
"את עשית את זה בשבילי?? מתי?" אני אומרת כולי בהלם.
"ברור שאני עשיתי את זה חחח" היא אומרת ומראה לי מה היא עשתה ואיך. נשמע שהיא באמת השקיעה על זה. למה היא כל כך השקיעה בשבילי?
הקשבתי לה ותוך כדי כמעט התחלתי לבכות. מה אני אעשה בלעדיה?
"ליאל... התקבלת לבית ספר הזה?" אני אומרת ומרגישה גוש בגרון.
אם היא התקבלה אני צריכה לשמוח. אם לי היה חלום גדול כמו שלה, והייתי צריכה לעזוב, הייתי רוצה שהיא תתמוך בי ותגרום לי ללכת בתחושה טובה. גם אם יכול להיות שאעזוב אפילו לכמה שנים. עכשיו הבנתי שליאל עצמה מפחדת. מן הסתם. אולי היא לא בטוחה בעצמה מספיק, ובהחלטה שלה...
"מה- לא!" היא מסתכלת עליי בעיניים גדולות. "התוצאות מגיעות רק עוד חודש."
"אז למה... חשבתי שהכנת לי את זה כי את הולכת בסוף." אני אומרת בהיסוס.
"לא." היא אומרת בחיוך. "הכנתי את זה כדי שתהיה לך מתנת יום הולדת מוקדמת ממני עוד שלוש חודשים, כשאני לא אהיה פה יותר." היא אומרת בצחוק ואני צוחקת גם.
{המשך יבוא}
|
|
מוקדש
לכולםםםם♥️♥️♥️♥️הכל_עיניין_של_גישה | |
|
|
