|
שנה גישה - פרק 6
|
לפני 2 ימים |
פרק שישי:
אני מנסה להקשיב ולהבין מהם התכונות של מעגל, אבל קשה לי להתרכז בגלל שפתאום נלחצתי, אני לא זוכרת מתי רבנו, אני ונויה, בפעם האחרונה. איך הגענו למצב הזה? רק אתמול בילינו יחד, ואז... ואז היה את הקטע הזה עם סהר והסרטון... הייתי מוצפת מחשבות.
וזה לא עזר שראיתי את נועם מסתכל עליי, והוא היה נראה לי משום מה קצת מוזר, והוא לא יכל להסתכל לי בעיניים. הוא שם את היד שלו על השיער המתולתל שלו.
אני באמת חושבת ש...
יש מצב שסהר שיתף את הסרטון איפה שהוא.
מיד אחרי שהשיעור נגמר, הלכתי ישירות אל נועם.
"היי, מה קורה? תגיד, סהר פירסם את הסרטון בצורה כלשהי?" אני מגיעה ישר לעניין.
"היי, אה.." הוא אומר מבולבל. "לא, לא שידוע לי."
אני רואה את נויה מזווית העין שלי, מביטה בנו, בפרצוף מאוכזב משום מה.
חשבתי שהיא תהיה שמחה כשהיא תראה שאני באמת דואגת לה.
"רון, תגידי," נועם אומר לי פתאום ואני מחזירה אליו את המבט. "...השמועה על אחותך נכונה?"
"אחותי מנסה להתקבל לבית ספר לאומניות בלונדון, היא לא בטוח הולכת." אני אומרת מהר, ובהלם ממה שאמרתי. באמת אמרתי את זה בקול. "כולם עושים מזה סיפור" אמרתי, אבל אז הבנתי שאולי זה נשמע שלא אכפת לי שאחותי תלך, אז הוספתי מהר - "וזה בכלל לא קשור אליהם."
"אה. רק רציתי להיות בטוח. בכל מקרה, סליחה, זה לא קשור אליי." ובמילים האלה הוא הלך. ושוב ראיתי את נויה מסתכלת עלינו.
סוף סוף הבייתה, לחדר שלי. הסתכלתי על כל התמונות שלי ושל נויה מפעם, שהיו תלויות על חוט על גבי הקיר, ופתאום, בלי ששמתי לב, התחילו לרדת לי דמעות על הפנים. האדם היחיד שרציתי לדבר איתו עכשיו היה בת דודה שלי, דניאלה.
הייתי צריכה לחכות שעה עד שהיא תוכל לענות – השעה בלונדון היא שעתיים אחורה מישראל, ודניאלה למדה באותו זמן, ולכן לא יכלה לדבר בטלפון.
כשהיא ענתה כל כך שמחתי לשמוע אותה! "היי דני!" הכינוי שלי אליה הוא דני.
"וואו, כמה התגעגעתי אלייך!" היא אומרת לי. "סליחה שלא היה לי זמן לדבר, בזמן האחרון אני בתקופה לחוצה בלימודים." היא אומרת בטון הקליל האופייני שלה.
"איך הולך עם זה?" שאלתי.
"אני מסתדרת. אבל תגידי, מה איתך? אחותך אולי עומדת בקרוב לגור ממש לידנו! זה כל כך מוזר נכון? אבל גם מרגש."
גל של עצב שוטף אותי. אני מתחילה סוף סוף לדבר איתה על כל מה שרציתי כל כך לשתף אותה. על אחותי, על נויה, ועל המחשבות שמטרידות אותי תמיד.
בזמן שסיפרתי לה על כל מה שקרה עם נויה, ועל התחושות שמלוות אותי כבר הרבה זמן לגביה, חשבתי לעצמי – וואו, איזה כיף שיש חברה נאמנה, שהיא גם בת דודה, שאפשר לדבר איתה ולהיות הכי פתוחה ולהיות בטוחה שתקבלי תשובה אמיתית ומכילה.
ואז, אחרי שהקשיבה לכל הדיבורים שלי, דניאלה אמרה: "אני יכולה להבין אותך, רון...אבל אני חייבת להגיד... אני חושבת שאת טועה."
{המשך יבוא}
|
|
מוקדש
לכולםםםם♥️♥️♥️♥️צוםקל!!♥️♥️הכל_עיניין_של_גישה | |
|
|
