|
שנה גישה - פרק 2
|
היום |
פרק שני:
אני לא שומעת כלום. רק את הצרחות של נויה שיושבת ממש לידי ברכבת ההרים, זאת הפעם הראשונה שישמעו את נויה צועקת, אני כמובן כבר שמעתי – הרבה, וכשאני אומרת ישמעו אני מתכוונת שכל אלפי הצופים שלה ישמעו. היא מצלמת הכל בכל המתקנים שאנחנו עולות עליהן.
וואו, היא באמת הרבה פחות סגורה ממה שהיא הייתה פעם. נראה שהיא פורחת מאז שהיא פתחה טיקטוק. וכשאני חושבת על זה אני לא יכולה לא לחייך לעצמי - זה בזכותי.
אבל אני עדיין שונאת את זה – אני לא חוזרת לטיקטוק.
אני גם לא רואה כמעט כלום. כי כל השיער שלי זז עם הרוח (בגלל המהירות המטורפת של המתקן הזה!) קדימה, אחורה - ובקיצור מתפרע לגמרי. אני כן מצליחה קצת לראות את נויה עוצמת עיניים בחוזקה ומנסה לצלם את הכל.
"תיזהרי על הטלפון, נויה!" אני צועקת לה בתקווה שהיא שומעת אותי בין הצרחות שלה, ובתקווה שהיא לא תפיל אותו מהגובה המוגזם שהיינו בו עכשיו.
בדרך כלל אני לא כזאת אחראית. אני חושבת שאמרתי לה את זה מתוך אינסטינקט במוח שלי, שכנראה נזכר בפעם ההיא שיצאנו לחופשה באילת... - אני והמשפחה שלי, לא כולל אחי הקטן שעדיין לא נולד אז.
אז מה שקרה שם זה שהלכנו לשיט, בסירות כאלה גדולות בצורות של ברבורים, חדי קרן וכדומה. ואני התעקשתי להחזיק את הטלפון של אמא שלי ולצלם. אבל לא סתם לצלם – לצלם מהזווית מהראש של הברבור (הסירה! לא ברבור אמיתי) את הנוף ההררי של אילת. אבל בשביל זה הייתי צריכה לטפס וגם להחזיק את הטלפון ו- אתם יודעים מה קרה.
אם רק היינו טסים אז ללונדון, למשפחה שלנו שנמצאת שם, מצד אמא – ככה לא היינו טסים לאילת, ולא היינו בשיט הזה, ולא הייתי מפילה את הטלפון! (האמת, אני מתגעגעת לדניאלה, בת דודה שלי, לא נפגשו יחסית הרבה זמן... היא קרובה אליי כמו נויה. הייתי רוצה לדבר איתה עכשיו.)
אז, בכל מקרה, איפה הייתי?
למזלה, נויה לא הפילה את הטלפון. אבל היא קצת הרגישה שהיא רוצה להקיא בגלל המתקן.
"נויה? את בסדר? את נראית חיוורת." אמרתי וקצת פחדתי שהיא תקיא פתאום. אבל נשמתי לרווחה כשהיא אמרה שהכל בסדר. "זה היה מהיר מידי! את יודעת, זה המתקן הכי מפחיד בכל הפארק!" נויה אמרה עדיין מבועתת, אבל חזר לאט הצבע לפניה. "כן אמרת את זה כמה פעמים. בגלל זה שמרנו אותו לסוף!" אני צוחקת קצת. "יופי עכשיו את נראית יותר טוב."
"לא, אני לא. תראי איך השיער התבלגן לי!" הסתכלתי עליה. היא הסתכלה עליי ולא יכולנו שלא לצחוק אחת על השנייה בגלל הרעמה החדשה שצמחה לשתינו.
אבל הפסקתי לצחוק כשראיתי את נויה מוציאה מהתיק שלה קרם ומתחילה לסדר את השיער ביסודיות. זה היה הקרם לשיער שהיא פרסמה בעמוד שלה בזמן האחרון. היא סיפרה לי שלפני כל ולוג היא מחויבת להראות שכשהיא מתארגנת היא שמה אותו על השיער שלה. ורוצים לשמוע סקופ? היא שונאת את הקרם הזה.
כשגיליתי את זה הייתי בהלם.
נויה אומרת שהוא עושה את השיער שלה לא נעים בכלל, ואפילו לא ממש יפה או מחזיק זמן. ועכשיו, ברגע זה ממש, היא מחדשת את הקרם וגורמת לצופים להאמין שהקרם הזה פשוט "שלמות" כפי שהיא נוהגת לומר, ו"מחזיק למשך כל היום". כן, ממש, גם אחרי רכבת הרים. והייתי חייבת להגיד לה את זה. בנעימות.
"נויה, מה את עושה?!" אני לא מצליחה להתאפק "אמרת שתפסיקי לשתף איתם פעולה ולפרסם סרטונים עם החומר הזה." אני אומרת בכעס ומרימה את הקרם ואז מורידה אותו בחזרה כאילו זה חומר רעיל ומסוכן.
"נכון...אני יודעת... אבל כשניסיתי לכתוב להם על זה, הם לגמרי גרמו לי להאמין שאני עושה טעות גדולה... וחוץ מזה רון, הם הסכימו להעלות לי את התשלום עבור הפרסום של הקרם..." נויה דיברה בהיסוס ובמהירות בו זמנית. היא השפילה את הראש שלה "ואמא ואבא כל כך גאים בי על מה שאני עושה, ושאני עצמאית כל כך... ואני לא רוצה לספר להם את האמת..."
הסתכלתי עליה כלא מאמינה. והרגשתי את הפרצוף שלי מרצין מאכזבה.
נויה נשמעה מבוהלת קצת, "מה את מסתכלת עליי ככה?"
רציתי לענות לה אבל עכשיו אני הייתי מבוהלת. בגלל מה שראיתי מאחורי נויה.
{המשך יבוא}
|
|
מוקדש
לכולםםםם♥️♥️♥️♥️הכל_עיניין_של_גישה | |
|
|
