|
שנה גישה - פרק 1
|
היום |
פרק ראשון:
אני לא מאמינה שאני שוב עושה את זה.
השעה שתיים עשרה בלילה, אני שוכבת על המיטה שלי ובוהה בתקרה, וזה הזמן שאני סוף סוף קולטת שהגזמתי. אני כמעט לא יצאתי מהחדר כל היום. כל מה שעשיתי היה להישאר בחדר ולקרוא עוד ספר מסדרת הספרים פרסי ג'קסון, לאכול, להתכתב עם חברות, והחשוב מכל - לגלול בטיקטוק חמש שעות!! אני רצינית. יכולתי לקחת היום משמרת, למה לא עשיתי את זה?? (אני עובדת בחנות בגדים קטנה בשם רובי)
האמת ששמעתי כבר הרבה מקרים כאלו ואפילו יותר גרועים, אבל איך עשיתי את זה לעצמי? במיוחד אחרי השיחה שלי עם עצמי וגם השיחה שלי ושל אמא. טוב אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה שיחה, זה הלך יותר כמו:
אמא: "רון, תביאי לי את הטלפון".
אני: אני לא מתאפקת ופורצת מצחוק מסרטון שראיתי "רגע, אמא רוצה לראות משהו מצחיק??" (בתקווה שהיא תפסיק לדבר בטון כזה מאיים ומלחיץ) אני קמה מהספה ומראה לה את הסרטון, וגם מביאה לה את הטלפון כי נראה שהיא לא במצב רוח הכי טוב.
אמא: יוצאת מהאפליקציה ונכנסת להגדרות. " שש שעות רק בטיקטוק?!?!"
אני: יש לי שנייה אחת לחשוב איך לפעול:
1. להמציא ולהגיד שיש תקלה בטלפון (יתרון- תמיד יכולות להיות תקלות ובאגים, זה אפשרי בהחלט. חיסרון- אמא שלי היא בודקת תוכנות במקצועה והיא לא אמא כזאת שלא מבינה בטכנולוגיה, אז היא כנראה לא תאמין לי)
2. לעשות את עצמי כאילו אני בהלם גם (יתרון-אני לא צריכה כל כך לשקר כי זאת קצת האמת. חיסרון- אמא שלי תחשוב שזה אפילו עוד יותר נורא, כי אפילו אני אהיה מזועזעת)
3. להיות אדישה ולהגיד שכולם ככה (יתרון- אמת, אני מניחה לעצמי. חיסרון- לא מצאתי ממש חיסרון מיוחד)
"נו אמא, כולם היום מלא שעות בטיקטוק!" אמרתי באדישות מופגנת.
אמא שלי עשתה את המבט המאוכזב הזה שלה, והסתכלה עליי כמה שניות. אני מנסה לשמור על ארשת אדישות. בסוף אני לא יכולה לחכות יותר לתגובה שלה ואני צועקת:
"אנחנו בחופשת חנוכה, אמא! מה יכולתי לעשות בכלל??"
"יכולת לצאת מהבית ולפגוש חברים." אמא עכשיו ישבה על הספה. אוי לא, אני לא רוצה שהיא תמשיך לדבר על הנושא של "חברים" והיא יודעת את זה. אני מתחילה ללכת לחדר שלי ואני אומרת בטון עצבני "אני בכלל שונאת את האפליקציה הזאת, זה פשוט זבל!" ואני מוסיפה בהחלטיות "אני מוחקת אותה וזהו! את לא תראי אותי משתמשת בה. אני גם ככה לא סובלת את האלה שמפרסמים בטיקטוק".
אמא הבינה בדיוק על מה ועל מי אני מדברת, זה ברור.
ואז בחדר אני מתחרטת על הדיבור הילדותי להחריד שלי, (כאילו, באמת, אני בת 16 עוד מעט!) ועל זה שאמא שלי, שאני אוהבת יותר מכל, שמעה אותי אומרת את זה, ולא הגיבה באמת משהו. אני גם אמרתי לה את זה וביקשתי סליחה.
אני מרגישה עכשיו כמו כל הבנות האלו שכל היום בטיקטוק, ושמתחצפות להורים שלהם – אני ממש לא אחת כזאת. אבל כן יש מקרים שאני יכולה.. להתעצבן מאוד בקלות.
והנה אני שוב מתחרטת. נמאס לי מעצמי, למה אני לא יכולה לשלוט בכעס שלי?? למה אני לא יכולה לחשוב לפני שאני מדברת ואומרת דברים כאלו מגעילים? לפעמים אני אפילו אומרת אותם תוך כדי שאני בטוחה שאתחרט עליהם אחר כך, אבל אני פשוט לא. יכולה. להפסיק.
אני לא שולטת בעצמי – זה מה שאחותי הגדולה ליאל אומרת והיא לא טועה. היא גם אומרת לי בזמן שהיא מנסה להרגיע אותי ש - "הכל בגלל ההורמונים שלי." (איכס, גיל ההתבגרות. וכאילו, היא בעצמה רק בת 17!)
וואי, היא מתנהגת מזה מוזר בזמן האחרון. תאמינו לי, אני מכירה אותה.
אה והיא התחילה ללמוד את האופנה האחרונה של תרבויות שונות באירופה והיא ממש משתגעת לגבי העיצובים האחרונים שהיא עושה.
השעה עכשיו כמעט שתיים עשרה וחצי. יום שפשוט הלך לפח.
הרגע אחותי, ליאל, ביקשה ממני לא להיכנס לחדר שלה כי היא מדברת עם אמא. מה הולך שם?
לפעמים אני חושבת (טוב, הרבה חושבת) שאני לא יכולה שלא לחשוב שההורים שלי מעדיפים את אחותי הגדולה הרבה יותר ממני, (טוב, זה היה משפט מוזר) כאילו, היא גדולה, בכיתה י''ב, והיא מצליחה בהכל. הדבר הבולט ביותר הוא הכישרון שלה לעיצוב ואופנה. היא עברה בית ספר בשביל להיות במגמת אופנה והיא הספיקה לנצח בכמה תחרויות! כן! - אשכרה מתקיימות תחרויות אופנה.
ואחי הקטן הוא.. קטן! הוא חמודד איך אפשר לא לאהוב אותו?
אולי ככה זה כשאת ילדת סנדוויץ'.
אוקיי, קפץ לי עכשיו סרטון בטיקטוק (וזה הסרטון האחרון! אני כבר מחקתי את האפליקציה המגעילה הזאת) והייתה שם משהי חייכנית עם שיער חום יחסית קצר בהיר, דומה לשלי, וסרט לבן, והיא הסבירה משהו על ראייה חיובית על החיים. ראיתי את זה וחשבתי שיש מצב שזה מן סימן.
היום הזה הראה לי למה עבודה זה דבר חשוב, וכל פעם שאני אזכר בו אני אפסיק להתלונן ולהתעצל ואני פשוט – אקבע משמרת! (אוה יש לי מחר, עכשיו אני נזכרת!)
אני חושבת שכל השינוי הזה בנקודת המבט די עוזר. אני מרגישה קצת יותר טוב...
אוקיי עזבו נהרס לי כל המצב רוח, קיבלתי ממנה הודעה.
רונרוןן!! הגעתי לחמש עשרה קיי!!! - זה מה שקראתי בשתיים עשרה וחצי בלילה.
מי שלח את זה? טוב, זאת החברה הכי טובה שלי, נויה.
אני שונאת את זה. אני שונאת את זה שאני צריכה להעמיד פנים.
אני ישר מתקשרת אליה. היא בטח לא התקשרה אליי בגלל השעה הדי מאוחרת.
"אמרתי לך כל הזמן שתגיעי לזה!" אני אומרת ובאמת מרגישה שמחה בשבילה. אם למישהו מגיע להיות מפורסם ואהוב אז זה לנויה. היא צוחקת ואומרת לי בהתרגשות "ידעתי שתגידי את זה!" אני צוחקת גם ואז נזכרת איך עודדתי אותה לפתוח טיקטוק ואיך היא הצליחה להשיג עוקבים בקצב מטורף. "זה בכלל לא מפתיע אותי, מי לא יאהב אותך?" וזה נכון, כולם אוהבים אותה. היא מושלמת. או ככה לפחות כולם אומרים, אבל נויה היא בעצם לא מושלמת. מי כמוני יודעת. אבל דווקא בגלל שהיא לא מושלמת אני מתה עליה והיא החברה הכי טובה בעולם! אבל לפעמים, כשאני משווה אותי מולה, או שאחרים עושים את זה (מול הפנים שלנו) אני מרגישה פתאום... מרוחקת ממנה.
לדעתי, נויה משחקת תפקיד - התפקיד של "הילדה המושלמת", היא מצליחה בלימודים, גבוהה מאוד, היא מטופחת, יש לה שיער שחור כהה חלק, גלי קצת, והוא תמיד נראה מושלם, כמו העור פנים שלה, והיא פשוט... ממש בן אדם נחמד אל אחרים – יותר מידי אם תשאלו אותי!
"היי, רגע! למה שלא נחגוג את זה ונלך להיי-פארק שרצינו ללכת אליו?!" אני אומרת תוך כדי קפיצה מתנוחת השכיבה שלי על המיטה. היא קוראת בפליאה "זה יהיה מדהים! אני גם צריכה לעשות עוד תוכן לעוקבים! אבל את בטוח לא שוכחת שיש לך עבודה מחר, נכון?" אני צוחקת קצת "יש לי משמרת אחרי צהרים-ערב אז יהיה לנו זמן". אני חושבת לעצמי באותו זמן איך אמא שלי תשמח מזה שאני סוף סוף ממשיכה לדבר עם נויה ולהיפגש איתה. היא יודעת כמה זה הפריע לי בכל התקופה האחרונה, שנויה הפכה, אפשר לומר, לטיקטוקרית מוכרת. וחוץ מזה, הרבה יותר חשוב לי באמת להיפגש איתה ולדבר בפתיחות.
{פלאשבק מהעבר}:
(לפני בערך חצי שנה)
רון ונויה ישבו על הפופים האפורים בחדר המסודר של נויה. נויה חייכה אל מסך הטלפון שלה, אבל לא נראה שהיא באמת שמחה. "אוי לא. זה מחריד". רון נטתה באלכסון כדי לראות. "את רצינית? נויה, גשר נראה עלייך מהמם! וזה רק פילטר, במציאות זה יראה אפילו יותר מהמם". רון חייכה אליה בכנות. "כאילו, אחותי, את זוהרת!". נויה הודתה לרון, אבל לא נראה שהיא לגמרי השתכנעה.
"אז, רון," נויה אמרה פתאום. "מתי אני יכולה לבוא לראות את העיצובים שאחותך הכינה??" רון נאנחה בדרמטיות "אמרתי לך היא עדיין לא סיימה אותם לגמרי, אפילו אני עדיין לא ראיתי את הכל."
"וואו, היא ממש משקיענית" נויה אמרה וחייכה חיוך קטן.
"לא כל יום היא מתחרה עם בני נוער מכל הארץ!" רון אמרה מרוגשת. "היא תנצח בטוח."
"היי, תגידי..." רון נזכרה. "אז בסוף את פותחת טיקטוק? זאת ההזדמנות שלך להראות את הכישרון שלך באיפור וקוסמטיקה, תחשבי על זה, אולי בעתיד ממש תעבדי בזה".
נויה פתחה עיניים גדולות "עם הגשר הזה על הפרצוף שלי?? אמור להיות לי גשר עוד ממש כמה חודשים..." נויה משעינה את הראש שלה על הפוף בתסכול.
"נויה, תחשבי איך המשפחה שלך תשמח שאת סוף סוף מצליחה להיפתח, שאת מתגברת על הפחדים שלך מאינטראקציות עם אנשים ו-"
"ותגידי לנועם שאת אוהההבתת אותו" האח הקטן של נויה התפרץ, איתמר. בהתחלה קשה לזהות שזה לא אחיו התאום, תומר. נויה נשענה קצת יותר אחורה עם הראש ואז היא ראתה במהופך את אחיה המעצבן, איתמר, מתפקע מצחוק ואז עושה חיקוי גרוע שלה. "אבל אני טיפשה ואני יותר מידי מתביישת לספר לווו" היא לקחה נשימה עמוקה... "בוא הנה דביל!" היא כמעט תפסה אותו אבל הוא ברח מהר. נויה המשיכה לרדוף אחרי אח שלה והוא המשיך לברוח ולצחוק בלי הפסקה.
...
"רון, יש לך מזל שיש לך אחות. ועוד אחות גדולה. אני צריכה להתמודד עם אח קטן מעצבן ועם התאום שלו". נויה אמרה.
"דווקא יש לך אחות." רון חייכה אליה בחמימות. נויה לא הספיקה להגיב - "היי, תחשבי מהר!" תומר זרק אל נויה כדור, ונויה תפסה אותו. במשך כל אותו ערב הן שיחקו כדורסל יחד עם האחים, התאומים, ומלאי האנרגיה, של נויה.
{המשך יבוא}
|
|
מוקדש
לכולםםםם♥️♥️♥️♥️הכל_עיניין_של_גישה | |
|
|
