|
האמונה ביכולות - סיפור לכתב אורח
|
אתמול |
*האמונה ביכולות*
פרק 1 – זריחה חדשה – בין פחד לתקווה
קרני השמש חדרו מבעד לווילון הלבן שבחלון, נוגעות בעדינות בפני הילדה שישנה עוד רגע קט.
צפצוף צורמני פילח את השקט – שעון המעורר שעל שידת העץ הקטנה צלצל בעקשנות.
איימי דרנר פקחה את עיניה באנחה כבדה.
"באמת, דווקא היום..." מלמלה בעצבנות וכיבתה את השעון.
היא קמה ממיטתה באיטיות, עדיין לבושה בכותונת הלילה האהובה עליה – זו עם הדפסי הסוסים – והתהלכה יחפה לעבר המטבח. ראשה היה כבד, עיניה עוד עייפות, ותחושת קושי הסתובבה בלבה. היום הזה, שבו עתידה לעזוב את כל מה שמוכר לה, נראה כמו משהו שאינה בטוחה שהיא מוכנה אליו.
בעודה מוזגת לעצמה שוקו חם, הביטה סביבה בחשד. היא ידעה – דן, אחיה הצעיר בשנתיים, בטח מתכנן לה שוב תעלול. ואכן, כשראתה את ספל המים הקשור לחוט בארון המטבח, נאנחה.
'באמת, דן...' חשבה לעצמה בחיוך קלוש, של מי שכבר התרגלה למזימות הקטנות האלו.
היא לקחה סכין וחתכה את החוט בעדינות, מונעת את השפך הצפוי. לרגע הייתה גאה בעצמה – אולי היא מתבגרת, אולי יש לה יותר שליטה ממה שחשבה.
'אולי במקום החדש גם דן יתבגר,' חשבה, 'והתעלולים האלו יישארו מאחור.'
אבל בלבה ידעה – היא לא באמת כועסת עליו. להפך, היא ריחמה עליו מעט. לא היו לו הרבה חברים, בגלל הקשיים שהיו לו בבית הספר.
היא לגמה מהשוקו החם, התחממה מבפנים, ואז פנתה לעבר חדר השינה של הוריה, כשלפתע יצא אביה מבית השימוש שבצד.
"בוקר אור, חמודה," אמר בחיוך. "יופי שבאת להעיר את אמא. אני אטפל בזה. לכי בינתיים להתארגן, ותזכרי – את צריכה להביא מזכרת לחברות."
הוא נישק את מצחה והמשיך לחדר. למרות כל העצבים, איימי חייכה לעצמה. לפעמים, מגע קטן של אהבה מספיק כדי להזכיר שיש על מי לסמוך.
כשהסתובבה חזרה למסדרון, שמעה רחש. טאח! טאח! טאח!
דן 'החליק' על הרצפה.
"אהה! נפלתי! היה פה שמן ששפכת! אימאאאא!"
היא נאנחה. "באמת, דן? עוד הצגה גרועה?"
היא עזרה לו לקום, והוא צחק וצעק: "אני הולך להתארגן!" – ואז נעלם לחדרו.
לאחר מכן נכנסה איימי לחדרה והחלה להתלבש. היא לבשה שמלת משבצות בצבע צהוב קיצי, ותיק שחור קטן בידיה – בתוכו כל מה שצריך למסיבת הפרידה. שתי מזוודות קטנות, עמוסות בבגדים, ספרים וזיכרונות.
כאשר עברה ליד חדרו של דן, הציצה פנימה – וזה שהייתה רגילה לראות בו ג'ונגל של צעצועים ובלגן, היה כעת נקי, מאורגן ומצוחצח.
'כל הכבוד, עבודה טובה אמא,' חייכה לעצמה. 'לפחות בזה אני לא צריכה להתאמץ.'
בחצר כבר חיכו לה הוריה ואחיה. היא, כמובן, איחרה – לא בגלל התגנדרות או איפור (שמעולם לא עניינו אותה, למרות שאמא תמיד הציעה זאת לאירועים מיוחדים), אלא כי נאלצה לארוז בעצמה כל פריט, לדאוג שלא ישכח דבר, ובעיקר – להיפרד מהספרים האהובים שלה.
'אני אתן אותם לדנה ולחברות האחרות,' הרהרה, 'אולי מישהי תמצא בהם השראה כמו שאני מצאתי.'
בדרך אל הרכב, אמרו כולם שלום לשכנים שאהבו כל כך. איימי ליטפה את כלב הפודל של גברת דייזי הזקנה, ונתנה לה כמה מספרי ההיסטוריה שלה, שלא תצטרך עוד. גם לשומר הסופרמרקט נופפו לשלום. רגעים קטנים של פרידה.
היה בזה כאב.
עזיבה, גם כשחייבת לקרות, לא באה בקלות.
אבל החיים נעים, כמו גלגל, וגם אנחנו נעים יחד איתם.
בעודה שקועה במחשבות, שמעה קול מוכר. "דנה!" היא קפצה בהתרגשות.
שכנתה וחברתה לכיתה, ניגשה במהירות ובחיוך קורן. "אתם בדרך למסיבת הפרידה, נכון? אפשר להצטרף אליכם?"
כמובן שצירפנו אותה בהתאם לחיכנו. הם ארזו את שאר החפצים לבגאז', שהיה כבר דחוס, אך הרהיטים כבר יצאו אתמול עם משאית ההובלה.
כולם נכנסו לרכב. אמא התחילה לנהוג. דנה ואיימי דיברו על ספרים, על חוויות מהחופש הגדול – דנה סיפרה על טיסה לאיים הקריביים. היא אף הראתה מזכרות קטנות מהטיול, ואיימי הקשיבה מהופנטת.
דן ואבא שוחחו על משחקי מחשב משונים, ובשלב מסוים החלו לראות סרט יחד בטאבלט.
בעודה נשענת אל חלון המכונית הפתוח, הרוח פורעת את שיערה, איימי התבוננה בנוף.
'דנה כבר נרדמה...' היא חשבה וחייכה לעצמה כשחברתה שעונה במקצת לכיוונה.
איימי עצמה את עיניה לרגע. 'אולי במקום החדש, דברים באמת ישתנו. אולי אני אתחיל להאמין בעצמי, והכל יהיה טוב – כמו זריחת השמש בכל יום מחדש.'
בשעה 11:54, לאחר כשעה וחצי של נסיעה, הגיעו למקום המפגש – המתנ"ס הישן.
המבנה נראה עזוב, כמו זיכרון ישן שנותר מאחור. אבל מבחוץ כבר עמדו חברים, מכרים ומבוגרים, מנופפים לעברם בשמחה.
'אני רק מקווה שלא השאירו את הבפנים כמו את הבחוץ...' חשבה איימי.
אבל היא נשמה עמוק, אספה את תיק היד, ובצעד מהוסס אך נחוש – נכנסה פנימה.
פרק 2: מסיבת הפרידה – לב להבה מלא תקווה
הגענו לפתח המתנ"ס. ציפיתי בקוצר רוח לראות כיצד המקום שזכרתי כמוזנח ומעלה אבק, הפך בעזרת חבריי ובני משפחתי לאולם של חגיגה.
כשהסירו את כיסוי העיניים מעיניה של איימי, היא נדהמה. הקירות שהיו פעם מוכתמים ברטיבות ובטחב, נצבעו כעת בלבן זוהר ונקי, כאילו המקום נולד מחדש. רחבת הריקודים עוצבה בסגנון עתיק – וילונות בדים זהובים, נברשות קטנות, ופנסים שהאירו באור חמים את החלל כולו. מאחורי הרחבה עמד דיג'יי עם כלי נגינה שונים, מוכן להשמיע שירים מוכרים ואהובים.
בצדדים חיכתה חגיגה קולינרית שלמה: סלטים מכל הסוגים, עוגות ועוגיות חמאה מעוצבות, מנות מלוחות חמות, ממתקים שהציפו את השולחנות, משקאות מוגזים, מיצים טבעיים סחוטים, מכונת פופקורן ושערות סבתא שהפיצו ריח מתוק באוויר.
בטנה של איימי קרקרה, ויחד איתה גם בטנם של שאר בני משפחת דרנר. אך לפני האוכל, לבה התמלא בשמחה ובעצב כשנפגשה עם החברים, החברות, השכנים והשכנות – כל אותם אנשים שהתאספו כדי להיפרד מהם באהבה גדולה.
כולם עטפו אותם בחיבוקים חמים. איימי שוחחה עם חברותיה על החופשה, על זיכרונות משותפים ממקרים שונים חווייתיים, על הצחוקים, המשחקים, ספרים ותחביבים. היא ניגשה אל אילנה ואלנה, שתי אחיות מכיתה נמוכה יותר, שהתלבשו בבגדים חגיגיים תואמים. "אתן נראות נהדר!" אמרה להן בחיוך.
לאחר מכן, פגשה את קבוצת הקוראות ונתנה להן ספרים מהאוסף האישי שלה. "אני מקווה שתתאהבו בהם כמו שאני התאהבתי," אמרה. רינת, ילדה עם שיער לבן קצר שהייתה חברה טובה שלה, חיבקה אותה חזק: "אין עליך, איימי. תמיד נזכור אותך."
קשישה חביבה פנתה אליה: "תמיד תזכרי את הסיפורים שסיפרתי לך, דרנר המתוקה."
אביה של איימי קרא לה: "לא אכלנו כלום, בואי, בואי להתפנק קצת." קולו היה מלא צחוק וחיבה. הוא הלך לעבר אחיה דן, ששוחח בהתלהבות עם חבריו על סרטים, הרפתקאות, וכל מיני תעלולים שעשה בחופשה.
איימי נגשה לשולחן, טעמה מפרוסת עוגת הדובדבנים המפורסמת של אמא. היא ראתה את אמה מדברת עם חברותיה ואומרת בצחוק: "וואו, מעולם לא השקיעו בי ככה! רק השיפוץ של המתנ"ס עלה אלפים!"
היא נורא שמחה שהגיעה לרגע הזה, בסך הכל – הכל מסתדר מצוין – ממש כפי שרצתה.
היא החליטה לבחור כמה שירים באנגלית של זמרים אהובים עליה (ביניהם טיילור סוויפט) ורחבת הריקודים התמלאה בהתלהבות עצומה. לאחר מכן ניגשה לנגן בפסנתר יחד עם שירים שידעה, וההרמוניה מילאה את הלבבות בשמחה.
כעבור שעתיים של שיחות, אוכל, ריקודים וצחוק, קראו ההורים את הנאום:
"שלום חברים יקרים, צעירים ומבוגרים. הגענו לכאן, לשכונה הזאת, בתקווה למצוא אנשים טובים – ומצאנו אתכם. אנחנו, משפחת דרנר, מאחלים לכם הצלחה גם בלעדינו. המשיכו להאיר פנים, לערוך מסיבות, לחבר לבבות. תודה לכם על הכל – אנחנו היינו משפחת דר..."
בום!!!
רעש התפוצצות קטע את נאומם. אחת המכונות, שלא תוקנה כראוי, התפוצצה. בתוך שניות פרצה אש.
"צסססססס..." – הלהבות אחזו במתנ"ס. איימי רצה ליציאה עם כולם, אבל כשעצרה לראות שהכול בסדר, הבחינה שאביה ודן חסרים. ענני עשן סמיכים כיסו את האולם. "איפה אבא ודן?!" צעקה לעבר אמה, שפניה היו חרדות.
באותו רגע, מתוך העשן, הופיע אביה – נושא את דן בזרועותיו, מתנשף ומשתעל. דן היה חסר הכרה מהעשן הרב והסמיך שהמשיך למלא את החלל שעד לא מזמן היה מלא בכל טוב.
האורחים הנותרים הזעיקו מכבי אש ואמבולנס. חברותיה של איימי הקיפו אותה, חיבקו ושאלו לשלומה. "הכול טוב..." ענתה בקול חלש, למרות שכולן ידעו שהלב שלה שבור.
השריפה כובתה. המתנ"ס – שהיה לפני רגע מקום של זיכרונות וחום – הפך לחורבה שחורה.
האמבולנס הגיע, ודן פונה עם חבורה קלה ברגלו. הרופא אמר שהוא התעלף מעשן, אך יתאושש.
הערב ירד. משפחת דרנר עלתה לרכב, נוסעת לביתם החדש. בדרך, שמעתי את אבי לוחש " :אנחנו היינו משפחת דרנר. מקווים שתזכרו אותנו... איך אפשר שלא, אחרי מאורע כזה." על פניו נראה עצב כבד.
ואני הוספתי בליבי: "ובכן, זו הייתה העזיבה הגדולה – שלא תישכח לעולם."
בתוך כל הכאב, האמונה ניצחה – אבא לא מש לרגע מאיתנו וגם הכי חשוב מדן, מה שהראה הרבה על יכולותיו הנפשיות הטמונות בו – האמונה באהבה. האמונה שזיכרונות לא נשרפים. והאמונה שבכל סיום יש התחלה חדשה.
פרק 3: צעדים ראשונים מלאי תקווה
כשהגענו באוטו ונעצנו מבט ברחוב שמוביל לביתנו החדש בן שתי הקומות, הוא התגלה מבעד לחלון כמו חלום שהתגשם. המבנה המרשים, החזית הבהירה, השביל המטופח – הכל נראה קסום להפליא. לרגע אחד, נדמה היה שציפיות ותקוות עטפו את המבנה הזה כמו ענן בהיר.
איימי הביטה בו ונשמה עמוק. התרגשות מילאה את ליבה, אך צביטה של עצב התגנבה – הזיכרון הטרי מהתקרית במסיבה, שהעיבה על הפרידה מחברותיה, עדיין ליווה אותה.
כשחנו בחנייה הפרטית שלהם, הם פרקו את המזוודות. דן היה הראשון שהתפרץ פנימה מתוך התלהבות – או שמא רק מתוך רצון להשליט כאוס בחדרו החדש...
"אויש," נאנחה האם בחיוך עצוב. "דן החמוד שלנו..." מבטה שידר השלמה רכה, כנועה כמעט.
"כן..." ענו איימי ואביהם יחד, כשצעדו לעבר פתח הבית.
איימי טיפסה לקומה השנייה ונכנסה לחדרה. להפתעתה, כל הרהיטים שלה כבר עמדו במקומם, מסודרים בדיוק לפי טעמה. חיוך נעים התפשט על פניה. היא קרסה על המיטה, נשמה לרווחה, ופתחה את המזוודה – הפעם, לא הייתה על סף פיצוץ, אחרי שחילקה מתנות לחברותיה.
כשסיימה לארגן את חדרה, קראה לה אמא לארוחת ערב – הארוחה שפוספסה במסיבה.
הם אכלו יחד ספגטי עם קציצות, וסלטי ירקות טריים. "חבל על כל האוכל שנשאר במסיבה... וואו, כמה שהם השקיעו," ציינה איימי. אך התיאבון שלה הלך ודעך.
"אני אעלה לחדר," אמרה בשקט. "צריכה לארוז תיק למחר ולהתכונן."
אביה הנהן תוך שהוא מסיים את הביס האחרון. "בסדר, חמדתי. אל תשכחי לישון מוקדם – את כבר עולה לכיתה ט'. זה מתחיל להיות רציני."
"לילה טוב ובהצלחה מחר," הוסיפה האם בחום.
דן קרץ לה.
איימי חייכה חלושות, קמה להתקלח, ולאחר מכן ארגנה את תיקה. למרות שהבטיחה לעצמה שתישן מוקדם – הדמעות גברו. היא בכתה לתוך כריתה עד שנרדמה, ליבה מלא רגשות מעורבים.
למחרת בבוקר, אחרי שהתלבשו ולקחו את תיקיהם, הוריהם הסיעו אותם לבית הספר בדרך לעבודה.
במהלך הנסיעה, שמה לב איימי שדן בוהה החוצה מהחלון, דומם, מהורהר. לא הוציא מילה מהבוקר. היא התקרבה אליו, חיבקה אותו בעדינות ולחשה: "אל תדאג, הכל יהיה בסדר." דן הרים אליה מבט בעיניו החומות-אגוזיות, חייך חיוך קטן ועצוב.
"אני מבינה אותך. גם לי קשה. אבל... היום הזה, היום הראשון שלנו – אף אחד לא יהרוס לנו אותו." ניסתה איימי להחדיר בו את האמונה שניסתה לומר לה עצמה. הוא חיבק אותה בחוזקה.
אמא הביטה בהם במראה וחיוך של רחמים עלה על פניה, בעוד אבא הקשיב לחדשות – שם דווח על השריפה והעזיבה, שהפכו לאירוע מקומי מדובר. אמא כמעט שכחה שהיא נוהגת – המילים נגעו בה כל כך, עד שכמעט סטתה מהכביש. "אי אפשר להאשים את אבא..." אמרה לבסוף, כמו לעצמה, "הוא גיבור."
הנסיעה ארכה כחצי שעה. הם נפרדו ברחוב סמוך, והמשיכו ברגל. דן החזיק בכתפיות התיק שלו בחוזקה – סימן ללחץ ופחד מהלא-נודע. "אני לא יודע איך אסתדר בכיתה החדשה..." מלמל.
איימי רצתה לענות, אבל ילדה נתקלה בו פתאום, קטעה אותה, ובחיוך לעגני לחשה בקול: "אוי, איזה ילד חמוווד. אתה בטח תרגיש ממש בנוח... במזבלה!" היא דחפה את דן ופסעה לדרכה, מסתובבת להפריח לעברם נשיקת בוז באוויר.
איימי ריחמה על אחיה – ולרגע גם כעסה. למה העולם כל כך קשה לילדים שלא בדיוק מתאימים ל'תבנית?' אבל אז הרהור חלף בה – למה הוא לובש הכל שחור? מה, זה הלוויה? היא נאנחה בליבה. לא מספיק להנחות אותו איך להתנהג – עכשיו גם איך להתלבש?
עמוק בלבה בערה ההחלטה: לא משנה מה, היא תגן עליו.
היא עמדה להשיב לילדה החצופה, אבל נשמעה לפתע חבטה – ספרים נזרקו לרצפה. שתי ילדות מיהרו לאסוף אותם: אחת שמנמנה עם שיער ארוך וזהוב, השנייה רזה ושחורת שיער. "קייט! חכי לנו!" קראו ונשפו מריצה. איימי נדהמה. "לאן הגענו?" לחשה, ודיברה כמעט בו-זמנית עם אחיה.
"היי, אתם כנראה חדשים." הפעם, קולה של ילדה ג'ינג'ית עליזת מבט. היא הרימה ספר מהכביש.
"אני אליס. תראו מה מצאתי – ספר היסטוריה של כיתה ט'! יאי. טוב, היא לא תשים לב שחסר לה אחד... היא יכולה לקנות מאה כאלה." היא צחקה קלות.
"נפגשתם איתן כבר, אה? לאיזה כיתה אתם עולים?"
איימי הקדימה את אחיה, שחשב אולי לשתוק. "אני איימי, וזה דן – אחי. אני לכיתה ט', והוא לז'. ואת?" ניסתה להסדיר תוך כדי את המחשבה למה שקורה.
"גם אני ט'!" קרצה. "רוצים סיור בבית הספר לפני שיחת הפתיחה עם המחנכת?"
"נשמח ממש!" חייכה איימי. "נכון, דן?" נגעה בו קלות במרפק. הוא הנהן.
בכניסתם לבית הספר, אור חזק מהמנורות הגדושות עטף אותם. "וואו," אמר דן, "ממש מוקסם." המקום הבריק. מדרגות שיש מפוארות, ספסלים מבריקים, ילדים רצים, צוחקים, מחליפים חוויות... אליס הובילה אותם דרך משרדי הנהלה, מועדונים חדשניים, פינות שונות, הספרייה והכירה לאיימי את חברותיה. דן עזב להכיר את כיתתו, היא נורא קיוותה שיהיה לו בסדר.
כשהגיעה שעת שיחת הפתיחה, המתח הורגש באוויר. המחנכת, ששמה היה סיליה, נכנסה באיחור קל: "היי לכולן, אני סיליה – המחנכת החדשה שלכן. מצטערת על העיכוב, הייתי צריכה לאסוף את רשימת השמות. נתחיל!"
היא התחילה להקריא. איימי בקושי הקשיבה לשמות שתהיה איתם עוד חלק בחייה – והדאגה לאחיה מילאה את מחשבותיה. "איימי דרנר?" פרץ קולה הכמעט מונוטוני של המחנכת. "כן, אני חדשה," הרימה את ידה.
כששמה של קייט נקרא, היא לא ענתה – רק פוצצה מסטיק בפנים. "לא הולם לביתו של ראש העיר. תזרקי את זה מיד," נזפה סיליה. איימי נבהלה. 'בת של ראש העיר ? חשבה .היא תישאר פה לנצח, כמו מסטיק בסוליית נעל... איך אתמודד איתה?'
אבל אז לחשה לעצמה:
"את תתמודדי. את מסוגלת. ואת לא לבד."
פרק 4: ניצוץ האמונה ביכולות
לאחר שכמעט סיום יום הלימודים הראשון הגיע – שהביא עמו אין-ספור נאומים, הסברים ודיבורים על 'השנה החשובה', תהיה מלאה מבחנים, בחנים, ותוכניות לימודיות מתישות – הרגישה איימי שהיא טובעת בים של מילים חסרות צבע. המורה עברה מנושא לנושא, תוך שהיא מלהטטת בין מושגים, חוקים וביטויים, ולרגע נדמה היה שכל זה מתקיים ללא הקשר אמיתי.
אך אז, לפני ארוחת הצהריים, נשמעה קריאתה של המורה סיליה:
"דרנר, הישארי אחרי השיעור." קולה לא היה חמור סבר, כפי שהייתה משמעות מילותיה ?
הכיתה התרוקנה בקולות גרירת כיסאות ולחישות עייפות, אך איימי נותרה לשבת, סקרנית מעט, ובעיקר מותשת. סיליה ניגשה אליה, פניה חמורות אך עיניה רכות.
"תראי, איימי," פתחה בקולה הרגוע, "מכיתה ז' אצלנו יש מסורת מיוחדת. בכל תחילת שיעור, אנחנו מקיימים פינה שנקראת 'האמונה ביכולות'. זו לא עוד מטלה לימודית – זו דרך חיים. שם אנחנו לומדים לא רק מתמטיקה או היסטוריה, אלא את עצמנו. את היכולת הפנימית שבנו. את מה שבאמת מניע אותנו."
איימי הנהנה, מנסה לא לחשוב על איך עוד כמה דקות היא פשוט תתמוטט על הספה בבית.
"אני רוצה שתדעי," המשיכה סיליה, "שאנחנו רואים פוטנציאל גדול בך. יש בך עומק. ואני מקווה שתדעי להשתמש בו נכון. בניגוד, למשל... לקייטלר סיינדר." היא חייכה חיוך קטן, רמז למשהו שקרה בעבר.
איימי חייכה חיוך עקום מבין. "תאמיני לי, בחיים לא אהיה כמוה."
"אני סומכת עלייך," אמרה סיליה, "אבל בגלל שאת תלמידה חדשה ולא היית בתוכנית, תקבלי בכל סוף יום שיעור אישי בנושא הזה – שיעור שיחזק אותך, ילמד אותך כלים אמיתיים לחיים, ויעזור לך לממש את מה שכבר קיים בתוכך. אגב, גם אחיך דן עבר את זה היום. וההבדל – יהיה ניכר מיד." סיליה הביטה בה במבט יודע דבר ומלא חום, קמה ועזבה את הכיתה, מותירה את איימי תוהה.
חדר האוכל היה מבריק ונוצץ, מלא בקרקוש סכו"ם, שיחות ואוכל שנראה שיצא מתוך תמונה סוריאליסטית למדי – היא לקחה מגש, הערימה מיני דברים בריאים לצלחת וניגשה חברותיה החדשות – התיישבה במקום ליד אליס שהאירה אליה פנים ובירכה אותה לתיאבון. 'נראה שמתחיל להיות אצלי טוב, כולם פה באמת כל כך מלאי ביטחון וחום.' היא חייכה לאחרות והתחילו לדבר על המקצועות הנלמדים במהלך הימים האחרים.
בהפסקה האחרונה, יצאה איימי לחצר המלאה צבעים ירוקים גדושים ורעננים וראתה את דן יושב על הדשא עם קבוצת ילדים. הם שיחקו, צחקו, ודיברו בפתיחות. לרגע קט לבה התמלא חום – איזו גאווה. היה בזה גם סוג של פליאה וניחום עצמי. מתי זה קרה? איך פתאום הוא... משתלב?
אבל התחושה הזאת, של ההתרגשות והשינוי, נמהלה גם במתח לקראת מה שמחכה לה בשיעור הפרטי שלה.
בסיום היום – אחרי שיעור מתמטיקה מעניין במיוחד, שבו הכירה יותר את אליס, 'המחוננת של הכיתה', שכמוה גם איימי הייתה בבית ספרה הקודם – היא נותרה לבדה בכיתה. השולחנות נקיים, השקט שורר, והאור הרך שמתקרב לשקיעה שבחלונות יוצר תחושת שלווה. 'המקום הזה... הוא שונה,' הרהרה בלבה. 'אצלנו פעם, הכל היה תמיד כאוטי. אולי באמת יש כאן משהו אחר.'
המורה סיליה נכנסה שוב, ויחד הן ישבו. השיעור לא היה 'שיעור' רגיל. הוא היה שיחה. תרגיל מחשבתי. הצצה פנימה לנפש.
"איימי," אמרה סיליה לאחר תרגיל חשיבתי של בחירת עשייה המלווה בדילמה עמוקה. בנוסף שיחה פסיכולוגית שסיפרה על חייה, "האמונה ביכולות זה לא סתם סלוגן. זו היכולת לזהות בעצמך משהו – ולדעת שהוא אמיתי, גם אם עוד לא מימשת אותו. את זוכרת את הרגע ההוא... בשריפה? כשהרגשת שאת מסוגלת להגן, להציל – שאכפת לך? או ביחס שלך עם המשפחה, והצורך לעשות בשבילם את הטוב ביותר?"
איימי הסמיקה, שתקה.
"זה לפעמים לא סתם ניסיון עצמי," המשיכה המורה, "זה סימן. סימן שיש בך רצון. שהלב שלך מחובר. ומכאן – אפשר לצמוח."
איימי הביטה בה, לראשונה בתחושת הבנה. היא הרגישה שנאמר לה משהו שפתח בפניה מחשבות רבות על הדברים הסובבים אותה, אפילו אלו הנראים כשוליים – יש את האמונה ביכולת שגם איתם ניתן לעשות פלאים.
כשהגיעה הביתה, חיכתה ארוחת ערב משפחתית פשוטה וחמה. סביב השולחן, היא שיתפה את הוריה במה שעבר עליה – החברות החדשות, המורה, התחושות.
לאחר הארוחה, היא הציצה לחדרו של דן – ונעצרה מופתעת. המיטה הייתה מסודרת. השולחן נקי. אפילו המדפים – לא נראו כאילו עבר עליהם סופת טורנדו.
היא נכנסה, התיישבה לידו, ששקד על ציור שהראה ילדים ודשא. "וואו..." אמרה בחצי חיוך, "קרה פה נס?"
דן חייך במבוכה. "אני מנסה... את יודעת... להיות יותר כמו מישהו שמאמין בעצמו."
היא השלימה לחיוך אמיתי, חם ואוהב.
'בהחלט יש שינוי,' אמרה בלב, שדפיקותיו התגברו לנוכח ההמתנה בקוצר רוח לשיעור האמונה ביכולות הבא שלה.
אוהבתתת❤️❤️❤️ |
|
