|
פרק 2 | שקט מזוייף
|
אתמול |
רון נרתע רק צעד אחד מהדחיפה שלה, מרים גבה.
"מה נסגר איתה?" חשב, משפשף את חזהו במקום שבו הדפו ידיה.
הוא עקב אחריה במבטו. ראה את המהירות שבה ירדה במדרגות – שתיים שתיים, כאילו משהו רודף אחריה.
ואז פשוט משך בכתפיו, משועמם. כאילו כל זה הוא עוד רגע שגרתי.
הוא יצא מהגג וירד בעצלתיים במדרגות לעבר ביתו.
נריסה לא עצרה. נשימתה הלכה ונהייתה כבדה, פיה יבש, ליבה הולם בחוזקה.
זיעה בצבצה על מצחה. היא ירדה את גרם המדרגות האחרון, ידה נשענת על הקיר, גופה רועד מהמאמץ. היא ניסתה להסדיר את נשימתה.
באותו הזמן, רון עמד מול דלת ביתו, מפשפש בנונשלנטיות בכיסיו, מחפש את המפתחות.
ואז שמע אותה.
"תפסיק כבר!!"
הוא הרים גבה שוב, מביט במעקה המדרגות.
"היא ממש מוזרה לאחרונה," חשב.
ואז נאנח, פתח את הדלת בקליק, ונכנס פנימה — כאילו לא אכפת לו מה בדיוק קורה שם.
גם כשהמשיך לשמוע את קולה מהדהד, הוא לא התייחס.
הוא סגר את הדלת, שלף את הטלפון מכיסו, שם שירים, לקח את האוזניות מהשולחן ותחב אותן לאוזניו.
הצעקות של נריסה נבלעו.
הוא זמזם לעצמו עם המוזיקה, נכנס לחדרו, הוציא את שקית האשפה והחל למיין את המגירות לפי גודל — בדיוק כפי שתכנן.
לבסוף התיישב על מיטתו, שלף את הקבלה של משחת השיניים, והחל לבדוק אם הכול חויב כראוי — כהרגלו לאחר כל קנייה.
כשהשיר באוזניות התחלף, הוא שמע רעשים מהקומה למעלה — שם נריסה גרה.
היא כבר לא צעקה, אלא דיברה – כנראה לעצמה, כמו שתמיד עשתה.
רון כבר מזמן הפסיק לנסות להבין אותה.
גם הפלאפון שלה לא נראה לו רלוונטי — הוא ידע:
היא לבד. אין לה משפחה. אין לה חברים.
הוא מעולם לא ראה אותה יוצאת עם מישהו. מעולם לא ראה אותה מתקשרת עם מישהו.
והכי גרוע — הם מאותה כיתה.
היא תמיד יושבת לבדה, בוהה בדף ריק עם עיפרון ביד, ממלמלת לעצמה מילים שאיש לא מבין.
כמה מורים ניסו לבדוק מה הבעיה, אבל כל הבדיקות יצאו תקינות.
אז רון קבע לעצמו שהיא פשוט רוצה שיחשבו שהיא לא בסדר.
ושחרר.
זה לה.
כל עוד הוא ממשיך בשלו — למי אכפת?
|
|
מוקדש
לכל_מי_שקורא\ת! | |
|
|
