|
שני צדדים של מטבע - סיפור לכתב אורח
|
אתמול |
טוב... זה כבר הסיפור החמישי או השישי שאני שולחת לכתב אורח (לא כולל שירים) אבל אני ממש ממש רוצה לזכות והפעם גם עשיתי סיפור עם מושר השכל אז אני ממשששששש מקווה לזכות
"לוסי, תוכלי בבקשה לבוא לעזור לי?" קראה סבתא בקולה הרך אך העייף.
היא חיכתה. דממה.
"אולי היא לא שמעה," לחשה לעצמה, וניסתה שוב, בקול מעט רם יותר: "לוסי?"
אבל לוסי לא ענתה. היא הייתה 'עסוקה' – בבהייה במסך הטלפון, בטיפוח ציפורניה בלק נצנצים חדש, או פשוט בהתעלמות מכוונת. לא הייתה לכך סיבה מסוימת – כך היא תמיד הייתה. לוסי אהבה להתעלם מבקשות, בעיקר אם לא כללו בגדים, מתנות, או לייקים.
סבתא נאנחה. לא מתוך כעס – אלא מצער עמוק, כזה שמכירים רק מבוגרים שכבר ראו דורות צומחים ומתבגרים, מתרחקים מערכים ישנים לטובת עולמות וירטואליים ריקים.
"מה יהיה איתך, לוסי," לחשה בשקט כשחזרה באיטיות למטבח, שועדת בין האריחים הקרים עם הסינר המשובץ שזכר ימים טובים יותר.
לוסי, בת 15, הייתה תוצר של חינוך נוח מדי. הוריה – אנשי עסקים עשירים, שהקימו מותג בגדים מצליח – גידלו אותה כמו פרס נוצץ, עטוף בסרט ורוד.
היא קיבלה מה שרצתה, מתי שרצתה. כשביקשה טלפון חדש – קיבלה. כשדרשה לא לנסוע לחוג – ויתרו לה. וכשלא מצאה חן בעיניה מורת מתמטיקה – הם העבירו אותה בית ספר.
בכיתה, היא הייתה מלכת העולם. מלכת עם כתר בלתי נראה, אך כבד ומנצנץ. כל ילדה בכיתה ידעה – כדאי להיות חברה של לוסי, אבל לא להתקרב מדי. לוסי אהבה אנשים, כל עוד הם נשמעו לה.
כעת, כשהוריה טסו לבלגיה לפגישה עם משקיעים – לוסי נותרה לשני לילות אצל סבתא.
"לשבור את הראש יומיים עם הזקנה הזאת," חשבה בעצבים תוך כדי גלגול עיניים.
כשלוסי הבינה שסבתה לא מוותרת, היא קמה בפתאומיות, צעדה במסדרון כמו סופת ברקים זעופה, וטרקה את דלת החדר שלה. הרעש הדהד ברחבי הבית כמו פיצוץ.
אבל מאחורי הדלת – היא לא בכתה. רק לקחה נשימה עמוקה, ושקעה לתוך המיטה הרכה בחדר האורחים, כשבליבה – תחושת ריקנות לא מוסברת.
באותו הזמן, בקצה השני של העיר – בבית של מיכל:
הדלת חרקה קלות, כשמיכל נכנסה הביתה, נושאת על גבה תיק מלא ספרים ישנים שקיבלה מהספרייה. "אמא, חזרתי מהעבודה. את צריכה משהו?" קולה היה עדין, כמעט מתנצל.
אמא שלה ישבה ליד שולחן המטבח עם שני ספלי תה – אחד לה, ואחד מונח מול כיסא ריק. זיכרון של אבא. היא חייכה אל מיכל: "לא, מתוקה. עשית מספיק. לכי לנוח קצת. מגיע לך."
מיכל הנהנה. "טוב. אבל אם את צריכה אותי – אני כאן."
היא נכנסה לחדרה הצפוף, שבו הכל קפא בזמן – מיטה צרה, ארון נמוך שחורק, שולחן עץ ישן וכיסא בלי ריפוד. בפינה עמד חלון קטן שממנו אפשר היה לראות רק את קצה העץ בחצר. אבל זה היה המרחב שלה – פינה אחת שקטה בעולם רועש.
מיכל הייתה רק בת 15, אבל הרגישה כמו בת 30. היא עזרה לאמה בכל – קניות, בישולים, שיעורי בית עם האחים, ואפילו טיפול בתאומות כשהיו חולות.
אחיה הקטנים שיחקו עכשיו בסלון – נתן המציא מכונית מקרטון, יוני קרא בקול את סיפורי התנ"ך לתאומות, ומדי פעם נשמעה קריאה: "מיכל, תראי מה בניתי!" והיא חייכה. תמיד חייכה.
היא פתחה את היומן שלה – מחברת ישנה עם כריכה כחולה, בה כתבה הכל: הרגשות שלה, החלומות, השירים. בעמוד האחרון כתבה שורה שהדהדה בה:
"להיות חזקה זה לא אומר שלא כואב."
היא נשענה לאחור, עייפה, וחשבה על השנה הקרובה. על בית הספר, על כל החברות שהתנתקו ממנה כי לא לבשה את הבגדים הנכונים, לא צחקה מהבדיחות הנכונות, ולא שלחה לכולם אימוג'י לבבות כל שעתיים.
אבל היא לא הרגישה כעס. רק עצב שקט.
והיא נשכבה על מיטתה, עוצמת עיניים, ולוחשת:
"משהו הולך לקרות מחר. אני לא יודעת מה. אבל אני מרגישה את זה."
ובאותו הזמן בדיוק, בחדר המפואר של לוסי:
המיטה הייתה מכוסה שמיכת קטיפה בצבעי זהב, בחדר בער נר ריחני עם ניחוח וניל-לוטוס, ועל השידה – אייפון חדש, ספר צבעוני שאף פעם לא נפתח, ותמונה ישנה שלה עם הוריה.
אבל לוסי לא נרדמה.
משפט ישן הדהד בראשה: "שני צדדים יש לכל מטבע."
סבתא שלה תמיד הייתה אומרת את זה, כשדיברו על אנשים, על טעויות, על בחירות.
לוסי תמיד התעלמה. אבל הערב – המילים האלו ננעצו בה.
'מה זה אומר?' היא חשבה, מתהפכת מצד לצד. 'אני הצד הטוב או הרע? ואם אני הצד המבריק, אז מי הצד השני?'
היא חשבה על סבתא. על איך היא מסתובבת לבד בבית, מכינה מרק, תולה כביסה, מדברת לעצמה. פתאום, בתוך הלב, טיפטף זיק של אשמה.
ולמרות הכל – היא לא קמה לבקש סליחה. רק הסתובבה, עצמה עיניים, ולחשה:
"יאללה, רק לעבור את הלילה הזה."
אבל התחושות לא טעו – מחר בבוקר, העולם הקטן של שתיהן יתחיל להתהפך.
כי לפעמים, כל מה שצריך זה רגע. מטבע אחד שמסתובב באוויר.
ונופל על הצד שאף אחת לא ציפתה לו.
6:30, 1/9/2024 – בבית של מיכל
השעון צפצף בפעם השלישית, אבל מיכל כבר הייתה ערה הרבה קודם. לא כי התרגשה, אלא כי פשוט... לא הצליחה להירדם. הלילה היה שקט, מה שהיה אמור להיות טוב אבל בפועל נתן לה יותר מדי זמן עם המחשבות שלה.
היא הביטה בתקרה הסדוקה שמעליה, שם קילוף קטן בצבע הלבן נהפך לדמות – סוג של חיה עם אוזניים גדולות. היא דמיינה שהחיה הזאת שומרת עליה בלילה. ככה היא שרדה הרבה לילות קשים, עם קצת דמיון והרבה שתיקה.
"היום הראשון ללימודים," חשבה. אבל זו לא הייתה מחשבה שמביאה איתה פרפרים בבטן או תקווה להתחלה חדשה. להפך – היא הרגישה כאילו משקולת ענקית מונחת על החזה שלה.
היא קמה, לבשה את אחת משתי החולצות הדהויות וסידרה לעצמה את השיער מול המראה הסדוקה שתלויה על הדלת. הידיים שלה רעדו קצת. היא ניסתה לחייך לעצמה, אבל הפנים שבראי לא שיתפו פעולה.
"אין לי מה להתרגש," לחשה. "הן רק ילדות. סתם ילדות מרושעות."
אבל היא ידעה שזו לא האמת. הן לא סתם ילדות. הן כמו להקת אריות שרק מחכות לבוא ללטרוף אותה.
אמא שלה צעקה מהמטבח:
"מיכלי! הכנתי לך סנדוויץ' עם גבינה צהובה, כמו שאת אוהבת!"
היא ידעה שאמא שלה משתדלת. אפילו קנתה לה גבינה יקרה למרות שזה ממש לא התאים לתקציב שלהם לשבוע הקרוב. אבל מיכל לא הרגישה שמחה. היא הרגישה אשמה.
כשהיא ירדה למטבח, היא ראתה את אמא שלה מערבבת קפה בכפית סדוקה, מחייכת בכוח.
"תעשי לי טובה," אמרה אמא וליטפה לה את הלחי, "תנסי ליהנות, טוב?"
מיכל הנהנה ולקחה את הסנדוויץ'. היא אפילו לא טרחה לשים אותו בתיק – פשוט דחפה אותו לכיס המעיל.
אבל בתוך הלב שלה, סערה אחרת התחוללה. משהו ישן, משהו שהיא הדחיקה המון זמן. אולי כי פחדה, ואולי כי לא האמינה שיום אחד יהיה לה את הכוח.
7:30 – בבית של לוסי
"לוסי!!" נשמעה קריאת סבתה, חזקה וברורה.
"שבע וחצי! את תאחרי!"
לוסי קברה את הראש עמוק בתוך הכרית, בועטת בשמיכה.
"אוףףףףףףף!!" היא נהמה כמו אריה מתוסכל. "עוד חמש דקות! בבקשהההה!!"
אבל חמש הדקות הפכו לעשר, ואז לרבע שעה, ובסוף היא נגררה מהמיטה בכוח. עיניה היו נפוחות, והיא דידתה לעבר הכיור, מסננת קללות לכל עבר.
סבתה רק חייכה. "פעם היינו קמים ב-5 בבוקר, שוטפים את הרפת לפני הלימודים."
"פעם היה גם דינוזאורים," לחשה לוסי בזעף.
כשהתארגנה – שזה לקח לה חצי שעה מלאה של תלונות, קרמים, חיפושי גרביים תואמות, חוסר שביעות רצון מהשיער, שינוי בגדים ארבע פעמים ובסוף עוד פעם אחת בשביל לוודא – היא נעמדה מול המראה ובחנה את עצמה.
"אני נראית מיליון דולר," אמרה בגאווה, "אבל מרגישה כמו עשר אגורות."
ואז — פתאום — הזיכרון.
הזיכרון ההוא, שהיא ניסתה לשכוח. סוף השנה הקודמת.
מיכל.
הכיסא.
השתיקה שלה.
זה היה שנה שעברה, לוסי ביקשה מיכל להוריד לה ואת הכיסה - והיא? - פשוט התעלמה
"מי היא חושבת שהיא?" חשבה בזעם. "התעלמה ממני מול כולם!"
היא נזכרה איך רצתה להשפיל את מיכל באותו רגע, אבל משהו בה נעצר. היום, לעומת זאת, היא לא התכוונה לעצור. היום – היא תזכיר לה מי שולטת.
8:00 – ברחוב המוביל לבית הספר
מיכל יצאה מהבית, תיק ישן על גבה, נעליים שכבר איבדו את הצורה. בדרך היא חלפה ליד חבורה של בנות מהכיתה – הן אפילו לא הסתירו את הצחוקים שלהן. אחת מהן לחשה לחברתה בקול רם בכוונה:
"יש כאלה שמתלבשות לבית ספר ויש כאלה שפשוט באות... כאילו נפלו מהירח."
מיכל הרגישה את הדמעות עולות, אבל היא לא הרשתה להן לזלוג. במקום זה, היא הרימה את הראש גבוה יותר – אפילו שזה כאב.
פתאום נשמע קול:
"סליחה, יש לך עט אולי?"
זו הייתה ילדה חדשה, ג'ינג'ית עם עיניים ירוקות, תיק נוצץ מדי וחיוך אמיתי מדי.
"שמי לינוי," אמרה. "אני חדשה פה. אין לי מושג איפה הכיתה שלי בכלל."
מיכל הנהנה, הוציאה עט מהתיק ונתנה לה.
"תודה," חייכה לינוי. "יש מצב שאני אלך איתך? אני קצת מתביישת..."
וזה שינה הכול.
לראשונה מזה הרבה זמן, מישהו רצה להיות לידה. לא כי הכריחו אותו, לא כי צחקו עליה – אלא כי רצה.
8:45 – בית הספר
בהפסקה, לוסי כבר הסתובבה במסדרונות כמו מלכה, זורקת הערות פה, בדיחות שם. כשהבחינה במיכל עומדת עם לינוי, משהו בתוכה התפוצץ.
"היא הצליחה למצוא חברה?"
היא התקרבה, זרקה הערה צינית:
"אוי, מיכל! לא ידעתי שאת עוסקת גם בלגייס תלמידות חדשות לקבוצת ה'לא רלוונטיות'."
אבל לינוי ענתה במקומה:
"ואני לא ידעתי שיש מבחני קבלה לקבוצת המתנשאות."
השקט שירד על המסדרון היה מהסוג הזה שנשאר גם אחרי שכולם ממשיכים ללכת.
לוסי עיקמה את האף והלכה. לראשונה מזה שנים, מישהו ענה לה.
הנקמה בדרך....
כל כך מקווה לזכות 3>
|
|
