|
כבר לא נסיכה - כתב אורח (פרק 3)
|
אתמול |
אוקי דבר ראשון אני רוצה להודות לקאסתרוויל - את ממש מהממת וכיף לי לקרוא את התגובות שלך ^~^
ואגב פניתי כבר לצוות מיקמק מזמן והם אמרו שאורך הסיפור בסדר, אז אני פשוט מקווה שהסיפור יהפוך לכתב אורח ^^
••••••
היא ספרה את הנשימות.
אחת, שתיים, שלוש — עד עשרים. ואז שוב. ואז עוד פעם. הניסיון להרגיע את עצמה עבד חלקית, זאת אומרת שהוא לא עבד בכלל- היא פשוט מנסה להשאר אופטימית.
הכבלים כבר לא לחצו עליה. היא הצליחה לשחרר את עצמה בלילה. התנועה החוזרת של השפשוף מול שבב עץ אחד גרמה לבשר שלה להיחתך, אבל החבל נחלש — והלב שלה התחזק.
היא קמה. ידיים חופשיות. הרגליים רעדו, אבל היא נשענה על הקיר ונעמדה.
היא לא תישאר פה עוד.
היא מיששה את הדלת — נעולה. לא מפתיע. אבל החלון, אותו חלון קטן וגבוה... משהו היה בו שונה היום. האור חדר מזווית אחרת, והיא שמה לב — הסורג התחתון מעט רופף.
היא חיפשה משהו כבד, ומצאה — קערת מתכת ישנה, זו ששימשה לה לאוכל שהאנשים פה הביאו לה מדי פעם. היא התפללה שלא יישמע רעש, ודחפה אותה בקצה הסורג, בעדינות, ואז בכוח הולך וגדל. המתכת חרקה.
הסורג נפל.
הלב שלה דפק והיא הייתה בטוחה שרק בגלל הרעש של פעימותיה היא תתפס.
היא טיפסה. כל שריר כאב, כל תנועה איימה להחזיר אותה אל הרצפה, אבל היא עלתה. החלון הוביל למעבר צר, מין מרפסת שירות באיזה בניין ישן. לא היו שומרים.
היא התחילה לרוץ.
לא ברור כמה זמן רגליה לקחו אותה. מסדרונות. מדרגות. אולמות חשוכים. עד שלבסוף — אור.
פתח. דלת. היא התקדמה אליה, פעימות ליבה מרעידות את הצלעות.
יד על הידית.
“הולכת לאנשהו?”
היא קפאה. הקול היה ברור מדי, קרוב מדי.
אית'ן.
הוא עמד שם, נשען על הקיר, זרועות שלובות, כאילו ידע שהיא תבוא.
“באמת חשבת שתצליחי ככה פשוט... לצאת?”
היא לא ענתה. נשמה בכבדות.
“זה חמוד, אבל ילדותי. את לא תוכלי לעבור את הסף הזה, איזבל, עד שלא נחליט שאת ראויה לאמון.”
היא הרימה את הראש. “אמון? אתם חטפתם אותי.”
הוא משך בכתפיים. “זה יחסי.”
“אם זה היה תלוי בי, הייתם בינתיים מתרפסים על ברכיים מול אבא שלי.”
“אוי, זה חמוד. את עדיין חושבת שאת 'הנסיכה איזבל מווינטרהייל'.” (ה.כ: זה השם הכי מסובך שאי פעם כתבתי ^~^)
“וזה מציק לך?” היא עקצה.
הוא התקרב צעד אחד. “את לא תתקדמי פה כל עוד את חיה בעולם הישן שלך.”
היא חייכה, קרה. “לפחות שם לא נראית כמו קצין לשעבר של צעצועי עץ.”
עיניו הצטמצמו. ואז הוא פשוט פתח את הדלת מולה. “חוזרים.”
°•°⟡°•°
הם לא כבלו אותה הפעם. רק לקחו לה את הנעליים. אולי בשביל שתחשוב פעמיים לפני שתברח שוב.
בבוקר, מישהו — לא אית'ן — הניח לה בגדים. פשוטים. חולצה ארוכה בצבע בז', מכנס חום דהוי, נעליים חסרות שרוכים. היא לבשה אותם, שונאת כל רגע, כאילו הבגד עצמו מוחק את הזהות שלה. שום סמל, שום צבע מלכותי. היא הייתה... כלום.
אבל זה מה שהיא רצתה בעצם, לא?
בצהריים, הדלת נפתחה. הפעם אית'ן לא היה לבד.
“בואי,” הוא אמר.
היא לא שאלה לאן. לא רצתה להיראות סקרנית.
הוא הוביל אותה דרך מסדרון — חדש, עם קירות לבנים וקירות אבן. חלונות הפעם היו פתוחים, והיא ראתה שדות מעבר, גבעות. מקום שנראה כמו מחנה.
“איפה אנחנו?”
“את לא באמת מצפה לתשובה.”
“זה מחנה צבאי?” היא שאלה.
הוא נעצר. חצי חיוך. “בערך.”
הם נכנסו לאולם קטן, שם חיכו עוד חמישה אנשים. כולם צעירים. כולם נראו... עייפים, אבל עירניים. כאילו העולם העיר אותם מוקדם מדי.
“תכירי,” אמר אית'ן. “זה דנר.”
הבחור מהקולות ששמעה. גבוה, שיער צהוב־אפרפר, עיניים כהות.
“סאיי.” בחורה ג'ינג'ית עם צלקת עמוקה ליד הגבה. חיוך מריר. “לא באתי בשביל להיות חברה שלך,” היא אמרה ישר.
“מרקוס,” אית'ן הצביע. בחור קטן קומה, שקט, שידר שכל מה שהוא רואה הוא מנתח.
“ו... אלה התאומים. רו וניאה.”
בן ובת, כמעט זהים. עור כהה, עיניים אפורות, שיער קלוע. מבטים שננעצים כאילו הם בוחנים סכנה.
“ואת — איזבל. תנסי לא להפריע.”
היא בהתה בהם. ואז שאלה: “מה זה המקום הזה?”
ניאה צחקה. “היא באמת לא יודעת.”
מרקוס דיבר לראשונה. “היא לא שמעה כלום על המלחמה?”
“איזו מלחמה?!” איזבל כמעט צעקה.
אית'ן ענה, רגוע מדי. “המלחמה שאתמול התחילה שנה רביעית שלה.”
היא הרגישה את הקרקע נשמטת. “אבל... בארמון לא דיברו על שום דבר כזה.”
“ברור שלא. למה שיגידו לנסיכה הקטנה שהעולם בוער?”
“אני לא-”
“כן, כן. את לא באמת נסיכה עכשיו.”
היא השתתקה. ואז, בתוך הדממה הפנימית שנוצרה — באו הפנים.
סולרה. האם הסוסה ברחה? או נתפסה? לוסי. האם היא בוכה? קייל... בטח כועס על עצמו. הוא הזהיר אותה שלא תלך אבל בכל זאת נתן לה ללכת לבד.
והמלך. האם הוא... מחפש אותה? מתאבל?
או... מתעלם?
“אז מה עכשיו?” היא שאלה לבסוף.
אית'ן חייך. “עכשיו? נבחן אם שווה לשמור אותך חיה.”
היא עמדה זקופה. “נסו אותי.”
•••••
תודה לכל מי שקרא, בקרוב המשך ^~^
|
|
