קהילה - סיפורים ושירים
|
|
|
|
|
כבר לא נסיכה - כתב אורח (פרק 2)
|
אתמול |
הכאב בצוואר היה הדבר הראשון שהיא הרגישה.
חד, קהה, פועם - כמו זיכרון של מכה שעדיין לא החליטה אם לחלוף או להישאר. איזבל ניסתה להזיז את הראש, אבל כל תנועה נענתה ברחש מתכתי, קר, שהדהד על הרצפה. היא ניסתה לפקוח עיניים — חושך. לא, לא חושך. משהו עטף את עיניה. בד. מחוספס. לח מהזיעה שלה. היא ניסתה לשלוח יד ולקרוע אותו, אבל פרקי ידיה נמתחו - קשורים בחבל עבה מאחורי הגב.
הפחד לא הגיע מיד. בהתחלה היה רק בלבול. תחושת חולשה, ואז הכל הכה בה - כמו פטיש שמכה במסר עקום.
היא ניסתה להקשיב. דממה.
לא, לא בדיוק דממה - זרימת מים איטית, אולי מהצינורות הישנים בקירות.
קירות… איפה היא?
כשהיא סוף סוף הצליחה לשחרר את צווארה מספיק כדי להרים את הראש, היא חיכתה. אולי תבוא עוד תחושה, ריח, קול - משהו שיעזור לה להבין. היא לקחה נשימה עמוקה, והאוויר שנכנס היה מעופש, כבד, עם ריח של עץ רטוב, חלודה… וזיעה.
היא גיששה בעקביה, מנסה להזיז את עצמה מעט - משהו חרק מתחתיה. קרשים. היא שכבה על רצפה מעץ קשה, לא מהסוג המלכותי. והכאב בצוואר התפשט לכתפיים.
“הלו?” היא ניסתה לקרוא, אבל הקול שלה נשמע מונמך, כמו מתוך בור. “מישהו פה?”
שוב כלום.
“הלו?! אני- אני דורשת שתשחררו אותי! אני -”
אבל הקול שלה כבר נסדק. המילים נתקעו בין תחינה ואיום, והיא הבינה: אין פה אף אחד ששומע. או לפחות, אף אחד שאכפת לו.
לאט, בזהירות, היא ניסתה להזיז את שורש כף ידה - משהו חד. פינה חשופה של מסמר או שבב מהקרש מתחתיה. היא הצמידה את החבל בזהירות לקצה, והתחילה לשפשף.
הזמן התעוות. לא ברור כמה דקות עברו. כל מה שהיא הצליחה היה לחרוץ חתך פצפון בחבל, כזה שלא עוזר, רק גורם לה להבין עד כמה היא חסרת אונים. כוחותיה התדלדלו. צווארה צרב, הבטן שלה קירקשה, והפה יבש.
היא שוב ניסתה לצעוק, בכוח, אבל קול לא יצא. רק חרחור, יבש, כואב. ואז באה השינה – או אולי רק עילפון.
°•°⟡°•°
היא התעוררה לפתע. הפעם מקולות.
משהו זע מחוץ לחדר. דלת נפתחה ונסגרה. צעדים. ואז קולות.
“...אני אומר לך, צריך לטפל בזה כבר. אני לא חתמתי פה על שמירה על ילדות מפונקות.”
“זה לא אנחנו מחליטים, דנר. תתמודד. כל עוד משלמים לנו, זה לא ענייני.”
"כן, אבל היא צורחת כמו יללה של שועלה. זה דופק לי את הראש..."
היא לא חשבה פעמיים. “עזרה! אני פה! מישהו שומע?! בבקשה-!”
אבל אז נשמע קול - קרוב. לא אחד מאלו שדיברו מחוץ לחדר. קול שקט, כמעט לוחש, אך עם ביטחון בלתי מתערער:
“תמשיכי לצרוח, נסיכה. זה לא יעזור.”
היא קפאה. לא שמעה אותו מתקרב. לא הרגישה שהוא שם. ועכשיו הוא היה... מאחוריה?
“מי אתה?!” היא פלטה, הלב שלה הולם. "תענה לי! איפה אני?"
“את תגלי. בסוף.”
“לא! עכשיו! תגיד לי לאן הבאתם אותי! מי אתם? מה אתם רוצים?!”
היא ניסתה להסתובב, אבל הקשרים לא נתנו לה תזוזה. הרעש היחיד היה הצל של נשימתו — יציבה, בטוחה, כאילו לא נגע בו אף גרם של דחיפות.
“אם תתנהגי יפה," הוא אמר, "אולי תגלי את התשובות. בסדר הזה.”
“אתה חוטף אותי ומתנהג כאילו אתה מנהל פגישה רשמית?! תענה לי!” היא הרגישה את הדם עולה ללחייה. “מי אתה בכלל?”
הכיסוי הוסר לפתע. היא נאלצה לעצום עיניים לרגע מהאור - חלון קטן, גבוה, מסורג, שממנו חדרה שמש עמומה של אחר הצהריים. כשהצליחה לפקוח עיניים, היא ראתה אותו.
כבר צהריים?!
כמה זמן עבר??
הוא עמד בגבו לאור, כך שפניו היו מוצלות מעט, אבל היא ראתה מספיק. שיער שחור קצר, לא מסודר, כאילו הרוח שיחקה בו בדרך. עיניים אפורות־כסופות, כמו סופה שמתחבאת מאחורי שכבת קרח. חיוך קטן, חצוף, מעוּדֵן — לא רחב, לא זחוח, אלא כזה שמראה שליטה מוחלטת.
הוא נראה בערך בגילה, אולי בן 19, אבל כל תנועה שלו שידרה ביטחון של אחד ששרד הרבה יותר.
“אית'ן.” הוא אמר, כאילו הציג את שמו למישהי שאמורה כבר לדעת.
“אית'ן...” היא חזרה, שונאת את הטעם של השם הזה על הלשון שלה. “מה אתה רוצה ממני?”
“אני לא רוצה ממך כלום, איזבל. אני רק אחראי לוודא שלא תעשי שטויות.”
הוא נעץ בה מבט. “ואם לשפוט לפי ההתחלה שלך... את מאוד טובה בשטויות.”
היא התחלחלה. “איך אתה מעז לדבר אליי ככה? אני-”
“נסיכה?” הוא השלים, “לא, פה את לא. פה את עוד אחת. ולאף אחד לא אכפת מהכתר שלך.”
היא בהתה בו, מבולבלת. “...‘עוד אחת’?”
החיוך שלו התרחב. “ילדונת קטנה ומסכנה. את באמת חושבת שאת היחידה שנחטפה מהעולם המוגן שלך?”
היא הרגישה את הלב שלה מחסיר פעימה. "יש... עוד אנשים כאן?"
אית'ן לא ענה. רק משך בכתפיים. “את תראי.”
“למה?! למה אני כאן בכלל? מה עשיתי?”
“זה לא הזמן לשאול שאלות, נסיכה. את לא בבית שלך יותר. תתרגלי.”
היא ניסתה לקום, כאילו משהו בה עוד נלחם. “כשאבא שלי יגלה-”
“הוא לא יגלה. כי אין לו מושג איפה את. ואף אחד פה לא מתכוון לספר לו.”
היא הרגישה כאילו מישהו בעט לה בריאות. למען האמת היא הייתה בטוחה שגם אם הוא יגלה הוא לא יעשה כלום - הוא פשוט ישמח להעביר את הכתר לאדוארד
“אבל… מישהו יבוא. הם יחפשו אותי.”
אית'ן התקרב. עיניו ננעצו בעיניה, קרות. “תמשיכי לקוות. זה מחזיק אותך חיה.”
היא נשארה שותקת. המילים נתקעו.
והוא הסתובב.
“תחזרי לישון, איזי.” הוא אמר, בנימה עוקצנית, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שנאה שקוראים לה ככה. “בקרוב תגלי מה מחכה לך.”
“אתה לא יכול פשוט-”
אבל הדלת כבר נטרקה. בריח נסגר. היא נשארה לבד.
שוב. |
|
|
|
|
|
10
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היום 10:25 |
33שלוש33 |
5
|
|
מדהים |
|
|
|
|
|
אתמול 15:11 |
רומלכה43 |
4 |
|
זה מושלםם תעשי עוד פרק!! |
|
|
|
|
|
|
|
|
אתמול 12:30 |
קאסתרוויל |
2
|
|
דיי אני כבר מחכה להמשך, לא מבינה איך זה לא נהיה כתב אורח, לדעתי את פשוט צריכה לכתוב פרק ארוך יותר ואז זה בטוחחחח מתקבל!! |
|
|
|
|
|
אתמול 10:19 |
קאסתרוויל |
1
|
יאווו
איזה מתחחחחח |
|
|
|
|
|
|
|
