|
כבר לא נסיכה - סיפור לכתב אורח (פרק 1)
|
אתמול |
“מיס איזבל, בבקשה ממך—”
“שוב פעם ה'מיס' הזה…” איזבל גלגלה את עיניה, כאילו מנסה להרחיק מעליה את הטקסיות שהמשפט הזה נושא איתו. שערה הארוך, בגוון ערמוני כהה, קפץ על כתפה והחליק מטה באלגנטיות מעצבנת, כאילו הוא בעצמו משתף פעולה עם הכובד המלכותי שניסתה להיפטר ממנו. “אמרתי לך כבר, לוסי. תקראי לי איזי. זה הרבה פחות… מתנשא, לא?”
לוסי עמדה באמצע החדר – מתוחה, מכופפת קמעה, כאילו מנסה לא לתפוס יותר מדי מקום. שמלתה הייתה פשוטה, כחולה־אפרפרה, עם סינר תואם שנראה כאילו נלחץ שוב ושוב כדי להיות ללא קמט. שפתה התחתונה כלואה בין שיניה, ואצבעותיה מתעסקות בקצה הבד כאילו חיפשו מקום להסתיר בו את הפחד. “אבל זה לא מכובד! אם המלכה—”
“אם המלכה תשמע שקוראים לי בשם שלי, היא כנראה… תחייך. כמו תמיד. ואז תגיד משהו כמו ‘כמה משחרר לראות נימוסים חדשים’.” איזבל השמיעה צחוק קצר, כמעט מזויף, ואז פנתה לחלון הגדול שהביט על הגנים המזרחיים. האור זרם פנימה בעדינות, מאיר את קצות הרהיטים בזהב חיוור. “אני לא רעבה. שוב ארוחת בוקר עם דיפלומטים מרופטים? מעדיפה שיביאו לי לשתות מים מהביצה המלכותית.”
לוסי השתעלה קלות, כאילו מתביישת להפריע, ואז לחשה: “זו פשוט... התחייבות.”
“התחייבות?” איזבל צחקה שוב, הפעם בקול רם יותר. “את לא רואה את זה? אתמול זו הייתה ‘שיחה דחופה עם שליח מאזורי הגבול’, היום זו 'ארוחת בוקר עם נציגי הדוכסויות'. ומה אני עושה בזמן הזה? בוהה בתקרה ומנסה לא לצחוק מהזקן של הדוכס פרנדלין כשהוא נתקע לו בתוך הקצפת.”
לוסי ניסתה לשמור על ארשת פנים רצינית, אבל הפה שלה כבר לא עמד בלחץ. חיוך קטן ברח לה, כזה שהיא מיהרה להסתיר ביד.
“ובכל זאת. את יורשת העצר, איזי. את לא יכולה פשוט להיעלם כל בוקר, גם אם זה בשביל להציל את עצמך מזקן עם קצפת.”
איזבל נאנחה, הפנים שלה נשמטות אל תוך כפות הידיים. “טוב, טוב. רק בגלל שאת מקסימה. תבחרי לי משהו ללבוש… אבל שיהיה נוח. אני לא מתכוונת לשבת ארבע שעות עם מחוך לוחץ רק כדי שהדוכסית ממערב תגיד שאני ‘מבטיחה אצילות נשית’.”
לוסי התנערה באחת, כמעט נתנה קידה מתוך הרגל, והחלה לרפרף בארון. היא שלפה שמלה בצבע קרם, עשויה בד נעים, עם עיטורי זהב דקיקים במחשוף ובשרוולים. “המלכה אמרה שזה מאופק… אבל עדיין אלגנטי.”
“יפה.” איזבל חייכה חיוך ממזרי. “אני אגרום לה להיראות בדיוק ההפך.” בלי לומר מילה נוספת, היא תפסה את השמלה ונעלמה מאחורי הפרגוד.
°•°•°•°•°•
רק כשהדלתות הכבדות של אולם האוכל נפתחו – הבחינה איזבל עד כמה הכל שקט. שתיקה מתוחה, מצופה נימוס. הצעדים שלה הדהדו על רצפת השיש, כל עין בחדר הסתובבה לעברה כאילו נמשכה אליה בכוח בלתי נראה.
“הצטרפי אלינו, סוף סוף,” אמר המלך בקול מוכיח. איזבל התקרבה במהירות לשולחן, מתיישבת לצד אביה, מנסה להסתיר את העובדה שהיא רוצה להיעלם לתוך אחת הצלחות.
“כפי שאמרתי, אדוארד,” המשיך המלך, בלי להביט בה אפילו, “אם השליחים מהצפון לא יתחייבו להסכם בכתב – אין טעם להמשיך לדון איתם. אנחנו לא במצב שנוכל להרשות לעצמנו לבטוח רק במילים.”
“בהחלט, אדוני.” אדוארד- אחיה התאום, שקטן ממנה רק בכמה שניות - השיב בקול נמוך אך יציב. הוא נראה כאילו לא נשבר אף פעם – הגב שלו זקוף, הידיים קפוצות בריכוז. אבל העיניים שלו, הן כן הביטו בה. דואגות.
ואז — השקט נקטע.
“ואת, איזבל,” אמר המלך, פתאום מסובב אליה את מבטו. עיניו היו כהות, בוערות, בוחנות. “מה דעתך על הצעד הבא בנמלי הדרום?”
איזבל הרגישה כאילו מישהו בעט לה בבטן. “אמ… נמלים?” היא ניסתה לגרד מילים מתוך האוויר, “הם… מאוד… ממלכתיים?”
השולחן נדם. הדוכסים והרוזנים הסתכלו זה בזה. המלך נעץ בה מבט שיכול למוסס פסל שיש. אבל לפני שהספיק להגיד מילה, יד רכה – יד של המלכה – הונחה בעדינות על כתפו. הוא עצר. נשם עמוק.
פניה של איזבל בערו. היא בהתה בצלחת לפניה, שהכילה מרק שיבולים קר, וניסתה לא לחשוב על כך שהיא רוצה לשפוך אותו על עצמה.
“שמעתי שדחית עוד חמישה מחזרים השבוע,” אמרה הדוכסית סירילין בקול קליל מדי, כאילו מדובר בשמועה חביבה ולא באיום קיומי.
המלך הביט בה שוב. “יורשת העצר לא יכולה לסרב לכולם, איזבל. איך זה נראה, לדעתך?”
“לא חשבתי שזה עניין של ‘מראה’,” היא ניסתה להשיב, שומרת על קול שקט.
“ובכן,” הוא השיב, “את צריכה להתחיל לחשוב.”
אדוארד שלח לה מבט מתנצל, כמעט מתחנן – אבל איזבל חייכה חיוך חלול, כזה שאומר: ‘עזוב. אני רגילה לזה.’
•°•°•°•°•°•°•°•
“את עומדת זקוף מדי, גבירת המלכות. קידה צריכה להיראות כמו… כניעה עם כבוד.” טאלבר - המורה הנוקשה שלה לנימוסים - עמד מולה, גובהו מרשים, פניו רציניות כאילו הוא מתכונן להלחם.
איזבל גלגלה עיניים וניסתה שוב. שמלתה נמשכה מטה, והעקבים הציקו לה. היא נתקלה בשטיח והתרסקה חצי קדימה, היקום החליט להפתיע אותה.
“נסיכה…” אמר טאלבר באנחה, “אם כך תקבלי שגרירים, הם יחשבו שפסל קד להם.”
“אז אולי נביא להם פסל?” היא סיננה בשקט, לא מצליחה להחזיק את ההומור שלה.
“מה אמרת?” הוא שאל, לא בטוח אם הוא שומע נכונה.
“אמרתי שאני אלמד.” היא ענתה.
°•°•°•°•°•
“די כבר!” היא צנחה למיטה שלה כמו בובה רפויה, כל עייפות היום מתנקזת אל תוך המזרן.
לוסי עמדה בדלת, מחזיקה מגבת מקופלת. “קחי אמבטיה. אני מחממת לך מים.”
איזבל חייכה, האור שזרם לתוך החדר ממיס את הלחץ. “יש ימים שבהם את אשכרה מלאך.”
“הייתי מסכימה להיות שדון אם זה היה גורם לך להישאר בארמון.” לוסי חייכה בחזרה, עיניה נוצצות.
המים חמימים. הקצף מכסה את עורה כמו שמיכה רכה. השקט – מוחלט.
'מה אם אני פשוט… לא בנויה לזה?'
'מה אם אני לא מסוגלת להיות הנסיכה שאבא שלי רוצה?'
'אני עייפה. אני כל כך עייפה מהעמדת הפנים הזו.'
המחשבות שטפו אותה, כמו המים שסביב גופה. זיכרונות קטנים מהעבר — כשאביה צחק איתה, כשאמא שרה לה שירים בלילה, כשהיא ואדוארד שיחקו בחצר לפני שידעו מה זה "ירושת עצר" או "בריתות פוליטיות". כל זיכרון היה כמו טיפה בים של רגשות, כל אחד כואב יותר מהשני.
והדמעות זולגות בלי קול.
°•°•°•°•
כשכולם נרדמו – היא התגנבה החוצה.
"לשם שינוי," היא לחשה לעצמה, "אני אקח החלטה שאני רוצה."
היא פותחת את הדלת. לוסי שם. כמובן. “מיס!—”
“איזי.”
“…איזי. את לא יכולה—”
“לוסי. רק סיבוב. אני צריכה לנשום. אני אשתגע.”
לוסי מהססת, ואז נאנחת. “לפחות תלבשי את זה.” היא מושיטה לה את הגלימה הכהה.
איזבל חייכה ולקחה את הגלימה, מתקדמת לכיוון הארווה המלכותית
°•°•°•°•
קייל - נער הארוות וחברה הכי טוב - והיחיד, אם לא מחשיבים את לוסי המשרתת שלה - ישן על כיסא. נעל אחת על הרצפה, שיער מבולגן כמו תמיד.
“קייל.” היא קראה, ממתינה לתגובה.
אין תגובה.
“קייייל.” היא ניסתה שוב, גובה קולה עולה.
שום דבר.
היא בועטת בו קלות, והוא מתעורר כמו מתעורר מסיוט.
“מה? סוס ברח? שריפה?” הוא שואל, עיניו מתמקדות בה.
“לא. רק אני.” היא ענתה, מחייכת.
הוא משפשף עיניים, כאילו הוא מנסה להבין מה קרה. “אה. אז זה את. חשבתי שזה אחד מהשדים הדיפלומטיים שבאים לארמון כל ערב.”
הם צוחקים, והאווירה מתמלאת בחום.
היא הולכת לסולרה- הסוסה המלכותית שלה - והיצור היחיד שאיתו היא מרגישה חופשיה באמת- מלטפת את צווארה, נותנת לה גזר קטן, כמו מתנה קטנה. היא מנסה לעלות – ולא מצליחה.
“רוצה עזרה, גיבורת האורווה?” הוא שואל, מתקרב אליה.
היא מושיטה יד. “שקט. פשוט תרים אותי.”
הוא עוזר לה, והיא לא שמה לב שהוא משתהה רגע כשהיא מתייצבת באוכף, כאילו הזמן עוצר לכמה שניות.
•°•°•°•°•°•
“קדימה, סולרה,” היא לוחשת, הלב שלה מתמלא בהתרגשות. “תני לי לברוח.”
הסוסה דוהרת, ורוח לילה מכה בפניה.
השיער שלה מתנופף כמו להבה זהובה, כמו גלים של חופש. העולם נעלם, כל הדאגות מתמוססות באוויר. היא לא חושבת על שיעורים, על דיפלומטים, על אבא. רק היא, סולרה, והרוח, שלושתם רוקדים יחד.
ואז—צליל.
קולות, צעקות.
תנועה בין הצללים.
היא מנסה להבין… יותר מדי מאוחר.
זרועות אוחזות בה, כיסוי נכרך על עיניה.
קול גברי ולחישה: “שקט.”
משהו ננעץ בצווארה.
העולם מסתחרר, הכוכבים מטשטשים, והיא עוד שומעת את סולרה צוהלת – ואז דממה.
הכל הופך לשחור... |
|
