|
קשר דם וארץ
|
אתמול |
היי לכולם אז אחרי שראיתי את התגובות אני שמחה להוציא עוד פרק של הסיפור
קשר דם וארץ
פרק 2: צחוק, חלומות וסודות קטנים
הימים שעברו עד הטיול לג'וג'ו-דו היו מלאים בהתרגשות. בבית הספר, המורים תמיד שיבחו אותי על חריצותי ועל ציוניי הטובים, והרגשתי גאווה גדולה בכל פעם ששמי הוזכר לשבח. חברותיי הטובות, ג'י-אה והיו-לי, תמיד חיכו לי בהפסקה, ואז היינו רצות יחד לחצר, משחקות או סתם מדברות שעות.
"נו, מה תלבשי בטיול?" שאלה היו-לי, עיניה בורקות, כששתינו צועדות הביתה אחרי בית הספר, כשג'י-אה צועדת לפנינו בחיפוש אחר פרפר. "אמא כבר מדברת על שמלת משי חדשה שמתאימה לחוף," אמרתי בחיוך, "אבל אני חושבת שאקח את זו עם הפרחים הכחולים. מה איתכן?" "אני פשוט אקח את הכול!" צחקה ג'י-אה כשהיא חזרה אלינו, "צריך לדעת שיהיה לנו מה ללבוש לכל מופע ולכל משחק!" היינו לומדות יחד, צוחקות על דברים קטנים ומתכננות את העתיד. דמיינו את עצמנו כנשים בוגרות, מצליחות, חולמות על לימודים באוניברסיטה, על טיולים למקומות רחוקים ועל אהבות ראשונות. היו-לי הייתה תמיד המצחיקה שבחבורה, מספרת בדיחות וגורמת לנו להתפתל מצחוק עד שהבטן כאבה. ג'י-אה, עם חוכמתה השקטה, הייתה תמיד זו שמנחה אותנו, ומוודאת שאנחנו לא שוכחות את שיעורי הבית שלנו. הימים שלי היו מלאים. בשיעורי ציור בשעות אחר הצהריים, שם יכולתי לשקוע בעולם הצבעים והצורות. בנגינה בפסנתר, כשאצבעותיי רצו על הקלידים והמוזיקה מילאה את הבית. ובימי שישי, בטיולים לשוק עם אמא, שם התפעלתי מהבדים הצבעוניים ומהריחות המשכרים של התבלינים הטריים. הייתי מאושרת, תמימה, בטוחה בעתיד שלי. עולמי היה שלם ומוגן, כאילו שום דבר לא יכול לטרוף את השלווה הזו.
אך לעיתים, רגעים קטנים ומוזרים היו מציתים בי תחושה עמומה של חוסר שייכות, מעין פער בלתי מוגדר ביני לבין העולם המוכר לי. אלה היו רגעים חולפים – כמו תמונה ישנה ומטושטשת, עטופה בנייר משי, שהייתה מונחת בתחתית קופסת התכשיטים העתיקה של אמא. בתמונה נראתה אישה שפניה לא היו מוכרות לי, שונה במקצת מהפנים הקוריאניות הרגילות שראיתי סביבי. ותמיד, כשגיליתי אותה בטעות, אמא הייתה ממהרת להסתירה בחופזה, כמעט בבהלה, ולשנות נושא. "זו קרובת משפחה רחוקה, מתוקה," הייתה פעם מלמלה, קולה נשמע חנוק, ואני, שקועה בעולם ילדותי, לא ייחסתי לכך חשיבות רבה. זה היה סוד קטן של מבוגרים, בטח.
פעם אחרת, בעודי מסדרת את חפצי הסלון, נתקלתי במדליון עתיק שהונח בטעות על השידה. הוא היה עשוי כסף מחומצן, כבד וקר למגע, ועל גבו היה חרוט סמל מוזר – שני משולשים משולבים זה בזה. הרגשתי מין דקירה של הכרה עמוקה, כאילו ראיתי את הסמל הזה בעבר, אולי בספר, אך לא יכולתי למקם היכן. הוא לא נראה כמו אף סמל קוריאני שזיהיתי. כשאימי נכנסה לחדר, היא חטפה את המדליון בבהלה, כאילו נתפסה בגניבה. "זה סתם קישוט ישן, יקירתי," אמרה בקול גבוה מהרגיל, מחייכת חיוך מתוח מדי. "לא מעניין במיוחד. בואי נלך לבחור בדים חדשים לשמלה שלך לקראת הטיול." המהירות שבה אמא הסתירה את החפץ, והמתח שהשתקף בעיניה, רק העצימו את תהיותיי לגבי הסמל המסתורי הזה, אך גם אז, לא העמקתי לחקור. הייתי ילדה, וסודות של מבוגרים נראו לי משעממים.
הוריי עשו כל שביכולתם כדי לשמור עליי מפני כל צל של דאגה או קושי. הם טיפחו את עולמי המוגן במסירות, כאילו ניסו לבנות חומות בלתי נראות סביבי. ואני, בתוך עולמי הוורוד, לא יכולתי לדמיין, אפילו בסיוטיי הגרועים ביותר, שהשקט הזה, שהייתי כה רגילה אליו, עמד להישבר לרסיסים.
תגיבו לי מה דעתכם |
|
