קהילה - סיפורים ושירים
|
|
|
|
|
פרק 20 | הברדסית
|
לפני 2 ימים |
הלב שלי עוד הלם באוזניי.
המבט שלנו הצטלב, וכל מה שסביבי היטשטש. אפילו הרעש של הסרוקים נשמע מרחוק, כאילו הייתי בתוך בועה.
רק קאי היה שם, מביט בי.
אבל אז זה קרה.
בום מחליא פילח את האוויר.
כולנו נרתענו. מבטנו נמשכו לעבר מקור הרעש — קבוצת סרוקים התפזרה כמו עשן ברוח, וערפל בצבע סגול-ורוד התפשט סביבם.
ואז ראיתי אותה.
היא הייתה על הענפים, מסתתרת בין העלים, עטופה בחליפת לחימה צמודה שנראתה כמו של גיבורת-על – חלקה, גמישה, ויושבת עליה כמו עור שני.
הצבע הדומיננטי היה לבן בוהק, ובין התפרים והשוליים השתלבו גוונים של סגול-ורוד בהיר, כמו אותו עשן שערפל סביבה.
החליפה הבריקה מעט לאור, עם טקסטורה עדינה של קווים דמויי קריסטל לאורך הידיים והמותניים.
על ראשה היה ברדס רחב שהסתיר את פניה, יורד באלגנטיות על עיניה ומוסיף לה הילה של מסתורין.
היא נראתה כמו שילוב בין לוחמת עתידנית לרוח שמימית — כל תנועה שלה הייתה חדה, שקטה ומדויקת.
חץ וקשת היה בין ידיה.
במהירות בלתי נתפסת היא שלפה חיצים מהנרתיק שעל גבה וירתה. כל חץ שפגע – פיצוץ.
עוד ועוד סרוקים נמחו מהשדה.
עמדנו מהופנטים.
גם קאי. גם זיפ. גם אני.
ואז היא דיברה.
"מכאן! רוצו, לפני שיגיעו עוד!"
היא לא הפסיקה לירות אפילו לרגע.
זיפ נתקע על מקומו, אבל קאי כבר זינק.
הוא הגיע אליי תוך שנייה, אחז בפרק ידי ומשך אותי איתו בין העצים. בידו השנייה, הוא המשיך לאחוז בחרב ולהילחם – חותך, מכה, מפזר סרוקים כמו עלים.
רק כשזיפ קלט שאנחנו נעלמים — הוא התעשת.
"היי! חכו גם לי!" צעק, הרים את התיק שלו והתחיל לרוץ אחרינו.
הברדסית המשיכה לחפות עלינו מאחור, קופצת מעץ לעץ בגמישות כמעט לא אנושית. משהו בה… היה יותר מדי מדויק. יותר מדי שקט.
רצנו.
הנשימות שלי נכבשו בגרון. ידי, לחוצה בתוך היד של קאי, הזיעה.
הוא לא הביט לאחור. לא שיחרר. רק רץ.
אחרי כמה דקות — כשהיינו בטוחים שאנחנו לבד — הוא האט.
זיפ השתרך אחרינו, מתנשף, כפוף, ידיים על ברכיים.
"מה… לכל… הסרוקים והעפיפונים קרה פה עכשיו?" הוא התנשף, מנסה לבלוע רוק.
שמתי לב שידי עדיין בידו של קאי.
המבט שלנו שוב הצטלב.
מיהרתי למשוך את היד שלי ולשפשף את המקום שהוא אחז בו. הרגשתי… לא יודעת. מבולבלת.
"טוב… תודה שהוצאת אותי משם," אמרתי לבסוף. "אבל הייתי מסתדרת לבד."
קאי שתק.
לסתו התהדקה.
ואז זיפ ניסה להפיג את המתח, כהרגלו.
"אם כבר," הוא צחק, "הייתי שמח אם היית גורר גם אותי. חשבתי ששכחתם ממני."
קאי לא ענה לו.
עיניו היו נעוצות בי.
ואז הוא אמר:
"לא חשבתי שאת לא תצליחי."
קולו היה קר, אבל משהו מתחתיו… רעד.
"רק רציתי לוודא שתצאי בלי פציעות."
הבטתי בו עוד רגע.
הלב שלי דפק, אבל לפני שיכולתי להגיב — נשמע צחקוק.
נשי.
לא מטורף. לא מפחיד. דווקא עליז. כמו צליל פעמונים.
"יואו, אתם כאלה מאמי." נשמע קולה בין העצים.
הסתובבתי.
הברדסית קפצה מטה — ונחתה על הקרקע ברכות מדויקת.
היא הניחה יד על המותן.
קאי סובב את ראשו אליה לאט, עיניו חזרו לקור הרגיל.
וזיפ שרק.
"טוב, לך לא ציפינו. אז מי המדהימה שנמצאת מאחורי הברדס?" שאל עם חיוך חצי מופתע.
אבל כשהיא הביטה בו — היא קפאה.
החץ וקשת שבידיה נשמטו.
"זיפ?!"
|
|
מוקדש
לכל_מי_שקורא\ת! | |
|
|
|
|
|
|
8
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אתמול 15:24 |
קאסתרוויל |
3
|
איזה מתחחח
כנ"ל תגובה 1 |
|
|
|
|
|
אתמול 15:21 |
רותםק944 |
2
|
|
חובה המשך !! |
|
|
|
|
|
אתמול 08:29 |
פנדה1925 |
1
|
ואיי סופר מעניין,
חייב המשךךךך |
|
|
|
|
|
|
|
