|
הצל של הזמן פרק 4
|
לפני 2 ימים |
בבוקר של היום הבא, ליה הרגישה שמשהו השתנה עוד לפני שפקחה את העיניים.
השמיכה הייתה לחוצה עליה, כאילו מישהו החזיק אותה קלות בלילה, והמיטה – היא לא זכרה אם בכלל זזה בה מאז שנרדמה.
היא קמה לאט, יד אחת עדיין קרובה לתיק. לא בגלל פחד — פשוט כי השעון היה שם. והיא לא אהבה שהוא רחוק מדי ממנה, גם אם לא הודתה בזה אפילו לעצמה.
היא פתחה את הרוכסן בזהירות, כמו מי שמציץ אל תוך סוד שהוא עצמו ביקש לא לדעת. השעון היה מונח בדיוק כמו שהשאירה אותו. סגור. דומם. אבל ברגע שאצבעותיה נגעו בו, היה נדמה שהוא… חם יותר. לא בוער, אבל כאילו היה לו דופק קטן, נבוך, כמו של בעל חיים שמתחבא.
היא פתחה אותו.
המספר לא השתנה. עדיין תשע.
אבל היום, בפעם הראשונה, הספרות לא נראו לה לגמרי שייכות. כאילו הן צפות מעט מעל הזכוכית, כאילו הן חלק מתמונה אחרת. היא מצמצה, והן התייצבו. אולי סתם הייתה עייפה.
היא קמה ולבשה את הסווטשרט הגדול שלה, זה שמרגיש כמו שריון אבל אף אחד לא שם לב. אמא כבר לא הייתה בבית, או לפחות התחבאה מאחורי שיחות טלפון חשאיות במשרד, כמו שהיא עושה מאז תחילת השנה. גם הבוקר השאיר שקט מאחוריו.
בדרך לבית הספר, היא ניסתה שלא לחשוב על הצללים. אבל הם היו שם.
הם לא היו לא בסדר, בדיוק. הם פשוט... איחרו. כל אדם שחלף על פניה, כל זוג תלמידים שדיבר, אפילו הילדה ההיא שהייתה משוכנעת שהעולם צריך לעבור דרכה — הצל שלהם נגרר, מתמהמה חצי שנייה. זה היה כמעט בלתי מורגש, אבל היא שמה לב. הגוף זז, והצל... חיכה רגע לפני שהצטרף.
היא כמעט צחקה. אולי אלה העיניים שלה שמזייפות. אולי אלה השעונים. אולי היא צריכה חופשה, מהעולם, מהחוקים החדשים שלו.
בכיתה הכול היה רגיל מדי, וזה בפני עצמו היה חשוד. רין לעסה עיפרון חדש — הפעם ירוק, עם פרצוף של לטאה — ודיברה אל המחברת שלה כאילו היא שותפה לדירה. "אם עוד פעם אחת את תכתבי לבד כשאני לא שמה לב, אני הולכת להעביר אותך טיפול רגשי, שמעת?"
ליה התיישבה לידה, שקטה. היא הוציאה את המחברת שקיבלה מהמורה, זו עם הכריכה המעושנת. הדף הראשון היה ריק, אבל כשהפכה לעמוד האחרון, הסימן עדיין היה שם. העין הסגורה. ולידה, המשפט שנכתב ביד לא שלה.
‘תזכרי את ההתחלה. היא תמיד שונה מהסוף.’
היא לקחה עט וכתבה בדיוק מתחת לזה, באותיות קטנות:
"ואם אני לא זוכרת את ההתחלה?"
שום דבר לא קרה. כמובן. זה רק דף נייר.
אבל משהו זז אצלה בבטן, מין תחושת עקצוץ רכה, כאילו מישהו רשם את התשובה במרחק של סנטימטר, אבל נמנע מלתת לה לראות אותה.
המורה עמליה נכנסה, מדויקת כתמיד, עם שיער מהודק למשעי וקלסר מתכתי. היום לא היה לוח. במקום זה, היא הניחה על השולחן קופסה. שעונים. עשרות מהם. שונים. גדולים, קטנים, חלקם שבורים, אחרים פשוט… לא שלמים. מישהו כתב עליהם, חרץ עליהם, או השאיר אותם עירומים לגמרי, כמו איברים חתוכים.
"אחת לתקופה," אמרה המורה, "אנחנו בוחנים שעונים ישנים. כאלה שלא הגיעו ליעד. כאלה שלא נמסרו. אנחנו לא יודעים מה קרה לבעליהם. אולי הם נעלמו. אולי הם פשוט... הפסיקו לספור."
רין הרימה גבה. "אוקיי, נשמע הכי לא מטריד בעולם. תני לי אחד!"
המורה שלפה אחד ונתנה לה. השעון היה עגול כמו לבנה, עם מחוגים שבורים ולוח שעליו נכתב בטוש: "לא בזמן."
ליה קיבלה אחד בלי ספרות בכלל. רק לוח זכוכית חלק, עם עיגול קטנטן בקצה, כאילו מישהו התחיל לצייר משהו — ועזב.
"מה אנחנו אמורים לעשות איתם?" שאלה.
המורה רק חייכה.
"להקשיב."
הכיתה הייתה שקטה יותר מדי זמן. מישהו צחק עצבני. רין מלמלה משהו על כך שהיא לא שמעה שעון מדבר מאז גיל שנתיים. אבל ליה — היא באמת ניסתה להקשיב. לא באוזניים. במשהו אחר.
והשעון שקיבלה לא עשה שום קול, אבל פתאום… הייתה שם נקישה. אחת. רכה. מתוך התיק שלה.
השעון שלה.
היא ידעה שזה הוא, כי הצליל היה מדויק. זהה לזה ששמעה יומיים קודם. והיא לא פתחה אותו הפעם. היא פשוט נגעה בו. והנקישה נפסקה.
בסוף היום, לפני שיצאה, הילד הג'ינג'י — הצל — הביט בה. לא דיבר. רק הסתכל, כאילו הוא רואה משהו שהיא עוד לא יודעת שהיא מחזיקה. היא כמעט ניגשה אליו, אבל אז רין קראה לה והם יצאו יחד.
בדרך הביתה, ליה ניסתה שלא לחשוב על זה. לא על העין הסגורה, לא על הצללים, לא על התחושה שאולי השעון הזה, זה שכל כך שקט — בעצם מחכה לרגע הנכון כדי להתחיל לצעוק.
בלילה, לפני השינה, היא פתחה את המחברת.
הכתב שלה היה ברור. אותיות קטנות, ישרות.
אבל מתחת לשאלה שכתבה — "ואם אני לא זוכרת את ההתחלה?" — נוספה תשובה.
אותיות כהות, לא שלה. כתיבה לחוצה. גסה.
"אז תתחילי מהשבר."
היא קפאה. סגרה את המחברת.
ואז פתחה את השעון שלה.
עדיין תשע.
אבל הפעם — האור בתוכו הבהב לרגע.
רק לשנייה.
השעון הפך לשמונה.
ממש מתחת לאף שלה...
המשך יבוא.... |
|
פנדה1925
