|
הצל של הזמן פרק 3
|
לפני 4 ימים |
פרק 3
בבוקר של יום שני, ליה התעוררה לפני השעון.
לא בגלל חלום רע. לא בגלל בהלה. פשוט כי משהו היה… שקט מדי.
החדר שלה הרגיש כאילו מישהו סגר עליו את הסאונד. אפילו הרוח מחוץ לחלון נשמעה עייפה, כמו שהיא נושפת בזהירות כדי לא להעיר.
ואז זה בא.
טק.
צליל יחיד. רך מדי כדי להיות מפחיד, מוזר מדי כדי להיות רגיל.
לא טיקטוק רגיל של שעון, לא קרקוש של מתכת.
יותר כמו נקישה עדינה – אצבע אחת על עץ יבש.
היא קפאה. הצליל בא מהתיק שלה.
בידיים מהוססות היא שלפה את השעון. הוא היה סגור, שליו.
כשהיא פתחה אותו – הספרות עדיין באותו מצב:
0 – 0 – 0 – 0 – 0 – 0 – 9
שום שינוי.
אז מה גרם לנקישה? אולי היא דמיינה את זה.
אולי זה השעון, אולי תיקון פנימי.
אולי היא משתגעת. אולי כל הסיפור הזה ייגמר בעוד שלושה עמודים.
כשליה ניסתה להניח את השעון על השולחן, הוא זז.
רק טיפה. כאילו ניסה לבדוק אם היא שמה לב.
היא הסתכלה עליו רגע, ואז לחשה, כמעט בצחוק, “לך לישון בחזרה.”
השעון לא ענה. אבל גם לא השמיע שוב את הנקישה.
הבוקר נמשך.
הדרך לבית הספר נראתה אותה דרך, אבל הרגישה אחרת.
העצים אותם עצים, הבניינים אותם בניינים — אבל האנשים…
הם הלכו כאילו משהו עומד לקרות. כאילו העיר נושמת לקראת משהו.
שומרת בקיוסק ניסתה לשכנע ילדה לקנות מסטיק, אבל הילדה התעקשה על שרשרת לשעון. "אני רוצה להיות מוכנה כשהוא יגיע!" היא הכריזה כאילו מדובר בחג לאומי.
לֵיָה בלעה רוק.
איפה היא הייתה בגיל אחת־עשרה?
לא זכרה שום דבר עם שעונים.
רק תחושות כלליות. פחדים לא ברורים.
לא את התחושה הזו — שהעולם מסתכל עליה חזרה.
בכיתה, רין שיחקה עם מחזיק מפתחות של דינוזואר ירוק וקטן.
"אני שונאת שקט," היא אמרה פתאום.
"באמת?" ליה שאלה.
"כן. הוא מרעיש לי בראש. עדיף פטפוטים."
רין הייתה חכמה יותר ממה שנראתה.
היא רק חיפשה דרך לא להתפרק.
"לך נראה שמשהו פה מוזר?" שאלה לֵיָה בשקט.
"מה, בכיתה הזאת? לפני או אחרי שנכנסה מורה שלומדת את הזמן?"
"לפני."
"אה. אז כן."
המורה עמליה נכנסה בדיוק אז, נושאת ערימת דפים ושתיקה עמוקה.
"נושא היום: תיעוד."
המילה נפלה בכיתה כמו סיכה.
"אתם תקבלו מחברת," היא אמרה, בעודה מחלקת מחברות בצבעים שונים.
"במשך השבוע, תכתבו בכל פעם שאתם מרגישים שקרה משהו… חריג.
לא משנה אם זה קשור לשעון או לא.
לא משנה אם זו רק תחושה."
המחברת של ליה הייתה בצבע סגול־מעושן, כמו ענן שעמד זמן רב מדי באותו מקום.
בעמוד הראשון חיכתה לה שורה מודפסת:
> "השעון מתעד אותך.
עכשיו — תעד גם אותו."
ליה גלגלה עיניים.
"בדיוק מה שהייתי צריכה — מחברת עם שירה מעופפת."
"את יכולה לצייר סנאים במקום," רין הציעה.
"או את הזמן. כנראה אותו דבר."
בתוך הכיתה, בפינה הקבועה, ישב אותו ילד ג’ינג’י בלי מספר על השעון.
אבל היום — הוא נראה אחרת.
לא ניסה להסתיר את עצמו.
לא ניסה לבלוט.
פשוט ישב שם, שקט, עם ידיים שלובות.
המבט שלו סרק את הכיתה לאט, אבל ליה שמה לב שהוא הסתכל רק כשאנשים לא הסתכלו חזרה.
המורה לא אמרה לו כלום. שוב.
"מה השם שלו?" שאלה ליה.
רין משכה בכתפיים.
"אני קוראת לו צל.
הוא פשוט… שם.
לא שואל, לא מדבר.
אומרים שהוא תמיד היה פה.
גם כשהכיתה עוד לא נפתחה."
בהפסקה, ליה פתחה את המחברת כדי לרשום משהו — ואז ראתה, בקצה הדף האחורי, סימן.
חותמת קטנה. עין אחת. סגורה.
בדיוק כמו על המעטפה מהיום שבו קיבלה את השעון.
ליד החותמת נכתב ביד:
> "תזכרי את ההתחלה. היא תמיד שונה מהסוף."
זה לא היה כתב הדפסה. ולא כתב של מישהו מהכיתה.
היא נגעה באותיות בזהירות, כאילו אולי ייעלמו.
הקור שטיפס באצבעות שלה לא היה רגיל.
השעון בתיק היה שקט — אבל היא הרגישה אותו.
מרוכז. מסתכל.
בדרך הביתה, ליד התחנה, עמד איש זקן עם מקל הליכה וקופסה.
כשליה עברה לידו, הוא לא הסתכל עליה, אבל אמר בבירור:
> "תשע זה לא זמן.
זו דלת."
היא נעצרה. הסתובבה.
האיש נעלם. כאילו לא היה שם בכלל.
בלילה, לפני שנרדמה, היא פתחה את השעון שוב.
המספר עדיין תשע.
ליה חייכה.
"לא זזת היום.
אתה גרוע בלחץ."
המשך יבוא.... |
|
33שלוש33
