קהילה - סיפורים ושירים
|
|
|
|
|
פרק 18 | בין צחוק לשתיקה
|
לפני 4 ימים |
הלילה כבר ירד. המדורה שבערה לידנו פיזרה אור רך על האדמה, אבל גם היא לא הצליחה לחמם את השתיקה ששררה בין שלושתנו.
ישבנו שם, זיפ לצידי, מדבר, מספר איזו בדיחת קרש, ואני?
אני צחקתי. באמת צחקתי. לא איזה צחוק מנומס — אלא כזה שפורץ בלי שליטה, למרות שניסיתי לשמור על שקט.
"נווו, תנסה שוב!" גיחכתי.
"אני אומר לך, זה שועל בנעלי בית," הוא ענה עם חיוך ענקי.
"מה?! מה הקשר שועל?!" ניסיתי להתאפק — ולא הצלחתי. צחוק חסר שליטה פרץ ממני שוב.
ורק אז… שמתי לב לשקט.
הרמתי מבט לכיוון קאי.
הוא ישב רחוק מאיתנו, על סלע. גבו היה מופנה אלינו, והוא לא הוציא מילה.
הבחנתי שהוא אוחז במשהו בכף ידו הקפוצה, אבל לא הצלחתי לראות מה זה.
חשבתי לרגע לגשת אליו.
אבל עצרתי את עצמי. הזכרתי לעצמי למה אני לא מדברת איתו.
זו אשמתו, אחרי הכול.
הוא זה שהחליט להסתיר ממני דברים.
החזרתי את המבט אל זיפ, שהמשיך לצחוק ולדבר, אבל כבר לא הקשבתי.
מחשבותיי חזרו לקאי. תמיד מרוחק. תמיד שותק. תמיד מסתיר.
"היי..." מלמלתי.
זיפ עצר והביט בי.
"מה העניין?" שאל, כשהוא מבחין במבט המהורהר שלי, שננעץ בגבו של קאי.
היססתי רגע. "מה לדעתך הוא מסתיר כל הזמן? למה הוא כזה מסתורי?"
זיפ שתק לרגע, מבטו נע לגבו של קאי, ואז משך בכתפיו וגיחך.
"הוא תמיד היה כזה. לא באמת הצלחתי מתי שהוא בעצמי לשכנע אותו לשתף אותי. או שהוא היה מתעצבן, או שפשוט היה תוקע בי את המבט הקר ההוא... וכשקאי נועץ בך מבט — אתה שותק. אוטומטית. תאמיני לי."
הוא גיחך שוב, אבל עיניו הפכו לרגע רציניות.
"אבל אם יש משהו שאני כן יודע עליו — זה שהוא לא מפר הבטחות.
ואני חושב... שפשוט צריך לתת לו את הזמן שלו.
הוא לא רע. יש לו לב זהב. הוא פשוט לא יודע איך להשתמש בו."
הוא חייך, ונתן לי אגרוף ידידותי בכתף.
"אבל די, עכשיו תתעודדי — יש לנו פתק לפענח."
הוא שלף את הפתק הסגול. "היי, שמת לב שהפתק הזה סגול? אולי זה היה סימן כבר מההתחלה — לפני שפתרתי בכלל את הקוד."
החזרתי את תשומת ליבי אליו, והפנמתי את דבריו.
עיניי נפערו קלות. "וואו, נכון... אנחנו כאלה עיוורים."
הוא צחק, וגם אני.
אבל אז...
קלטתי את כתפיו של קאי נמתחות.
ואז — קולו הקר, בלי להסתובב:
"אני חושב שכדאי שתצחקו קצת יותר חזק. לא שומעים אתכם בכלל."
זיפ התכווץ קלות ולחש: "אווץ'. מישהו כאן מאבד סבלנות."
זה נשמע כאילו קאי לא שמע, אבל כשהתרומם, תחב את ידיו המאוגרפות לכיסים והחל להתרחק — הבנתי שכן.
הוא שמע.
ולא אמרתי כלום.
רק השפלתי מבט, והקשבתי לצעדיו שחרכו את האדמה.
כשהצעדים שלו נבלעו בין העצים, ליבי פעם חזק יותר.
הייתה בי דחף לרוץ אחריו. להגיד לו שזה לא שלא אכפת לי.
אבל... גם כעסתי.
כעסתי על זה שהוא שוב בורח.
שוב משאיר אותי לבד עם שתיקות ושאלות.
"הוא באמת... מתרחק יותר ויותר כל פעם," לחשתי, בלי להביט בזיפ.
הוא לא ענה מיד. רק הביט בפתק שבידו, ואז הנמיך אותו לאט.
"תראי," הוא אמר פתאום, "אני יודע שזה מסובך. באמת.
אבל בסוף — תצטרכי לבחור.
או לחכות שהוא ייפתח... או ללכת אחריו ולפתוח את הדלת בכוח."
"ומה אתה היית עושה?" שאלתי בשקט.
חיוך קטן נמתח על פניו — כמעט עצוב.
"אני? אני בדרך כלל שובר דלתות."
שוב שקט.
הרוח נשבה, והפתק שבידו רעד קלות.
ואז — קול מהיער.
רחש קל בין העלים. צעדים.
זה לא היה קאי.
הצלילים היו זהירים מדי. מתגרדים, מתנחשים, כאילו משהו נגרר על אדמה יבשה.
נעצרתי, עוצרות נשימה.
הבטתי בזיפ. גם הוא שמע.
היד שלו מיד תחבה את הפתק לכיס, אינסטינקט.
שנינו היינו על הרגליים תוך שנייה.
משהו הופיע בין הצללים.
משהו חסר פנים, חסר גוף ברור — רק מסכה לבנה. עין אחת.
והצורה שלו... כאילו מתמוססת ונאספת מחדש בכל צעד.
ליבי החסיר פעימה.
"סרוק..." לחשתי.
וידעתי:
ברבים — הם נקראים סרוקים. |
|
|
|
|
|
19
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפני 3 ימים 14:15 |
7מקמק1234 |
5
|
|
תודה! שלחתי כבר את פרק 19, ועכשיו אני מחכה שיאשרו אותו. מקווה שלא יהיו שוב תקלות, כי שלחתי אותו אתמול ומסיבה כלשהי הוא עדיין לא אושר. |
|
|
|
|
|
לפני 4 ימים 19:31 |
33שלוש33 |
4
|
|
אומיגד זה מטורף |
|
|
|
|
|
לפני 4 ימים 18:39 |
רותםק944 |
3
|
|
יואווו אחד המעניינים!! |
|
|
|
|
|
לפני 4 ימים 17:01 |
קאסתרוויל |
2
|
אני לאיכולה
הסיפור הזה כלכך מענייןןןןןןןןןןן |
|
|
|
|
|
לפני 4 ימים 16:59 |
פנדה1925 |
1
|
ואוו ממש מותח,
מחכה להמשךךך |
|
|
|
|
|
|
|
