|
הצל של הזמן פרק 2
|
היום |
1 בספטמבר, 12:07 בצהריים.
ליה דריס ישבה על המיטה שלה, ובהתה בשעון הכיס כאילו היה עכביש מוזהב שמטפס לה על היד.
0 – 0 – 0 – 0 – 0 – 0 – 9
המספר עדיין לא זז.
לא התווסף, לא נעלם.
היא נשפה על הזכוכית שלו, כאילו זה ישנה משהו.
"אם כבר באתם לחלק לי עתיד," היא מלמלה לעברו, "לפחות תנו הוראות הפעלה."
--
השעה הייתה כמעט 13:00, ובעוד חצי שעה — הייתה אמורה להתחיל שנת הלימודים בכיתה החדשה שלה.
כיתת הזמן.
שם מקורי. ממש יצירתי מצד משרד החינוך.
היא דמיינה את המנהל אומר: "השנה החלטנו לחלק את הילדים לפי אורך חייהם הצפוי, שיהיה בהצלחה!"
"ברור." היא קמה. "מה כבר יכול להשתבש?"
--
בית הספר נראה רגיל באופן חשוד.
השער, הילדים שמצלמים את עצמם לטיקטוק, התלמידה שנוזפת באמא שלה ליד השער כי היא הגיעה איתה עד לפתח – הכול הרגיש… רגיל מדי.
רק שכולם, אבל כולם, לבשו את שעון הכיס שלהם לראווה. כמו סמל סטטוס.
מישהו ענד אותו על סרט ראש. מישהי חיברה אותו לשרשרת עם נצנצים.
ילד אחד ניסה (בכנות גמורה) לשים אותו בתוך כפכף.
לֵיָה, לעומת זאת, שמרה אותו עמוק בתיק. שלא יידע שהיא כאן.
"כיתה י–8, זה בקומה השנייה," הסביר לה שומר מבוגר שהזכיר לה את הבובה מהפלאשבק של אתמול בלילה.
הכיתה הייתה מוארת מדי.
שולחנות לבנים, קירות לבנים, ולוח אחד שעליו נכתב בטוש כחול:
ברוכים הבאים לכיתת זמן. זכרו: לא השעון מגדיר אתכם. אתם מגדירים אותו. ^^
הסמיילי היה הכי מטריד.
היו שם רק שמונה תלמידים.
שקט. כאילו חיכו שתיכנס כדי להתחיל.
היא התיישבה ליד החלון.
המקום האהוב עליה.
המקום שאף אחד לא מציק בו.
לידה ישבה נערה בלונדינית עם שיער כמו פסטה חצי מבושלת, מחזיקה עיפרון בשיניים ומשרבטת סנאים על דף נייר.
"אני רין," היא אמרה בלי להסתכל. "קיבלת פחות מעשר, אה?"
"מה?"
"רק אלה עם פחות מ־10 בכיתה הזאת. אני עם 8."
היא הצביעה על שעון פתוח לצדה — 0–0–0–0–0–0–8
"לפחות את לא היחידה."
"אני קיבלתי 9."
"וואו. את ה'בוגרת' שלנו."
רין חייכה חיוך זחוח.
הוא לא התאים לה בכלל. הוא נראה מודבק.
הדלת נפתחה בבת אחת.
המורה נכנסה בצעד מהיר מדי, כאילו איחרה – אבל השעון שלה הראה 12:58.
"שלום ילדים," היא אמרה בקול רך ומדויק מדי.
"אני המורה עמליה. השנה נלמד לא רק ספרות, מתמטיקה והיסטוריה — אלא גם… תזמון."
היא הדגישה את המילה כאילו מדובר בקורס ללוליינות.
"תזמון?" מישהו מאחור לחש.
"למה? זה לא כאילו אנחנו בוחרים כמה זמן יש לנו..."
היא חייכה חיוך קר.
"לא, אבל אתם בוחרים מה לעשות איתו."
היא ניגשה ללוח וכתבה באותיות ענק:
❝ הבחירה מגדירה את הקצב. ❞
לֵיָה שמה לב: לכל תלמיד בכיתה היה שעון.
אבל אף אחד מהם לא הסתכל עליו יותר מדי.
חוץ ממנה.
היא פתחה את התיק, הוציאה את השעון, ובדקה שוב.
עדיין 9...
---
באמצע השיעור — הדלת נפתחה בשקט.
נער ג'ינג'י, רזה, משקפיים אטומים כאלה, לבוש במעיל אפור גם כשחם — נכנס והתיישב מבלי לומר מילה.
המורה לא העירה לו.
כאילו חיכתה שייכנס.
הוא התיישב שתי שורות מאחורה, שלף שעון…
אבל לא היו עליו מספרים. בכלל.
רין לחשה:
"הוא מהשקטים. לא מקבלים שעון."
"מה זאת אומרת 'לא מקבלים'?"
"שקטים. כאלה שמערכת הזמן לא מזהה. לא נבחרים. לא נשלחים. לא נספרים."
"זה… נשמע כמו קללה מ'משחקי הרעב'."
רין צחקה.
לֵיָה הרגישה דקירה בגב.
מוזר. כאילו מישהו הסתכל עליה.
היא סובבה את הראש —
והנער הג'ינג'י בדיוק הביט בה.
בלי לזוז.
בלי חיוך.
הוא פשוט הסתכל...
לפני הצלצול, המורה אמרה:
"משימתכם השבוע היא… פשוטה.
תתבוננו.
ברחוב. בבית. בעצמכם.
תראו אם משהו… השתנה."
לֵיָה התכוננה לשאול שאלה —
אבל לפני שהספיקה, הצלצול נשמע, חזק מדי.
הנער הג'ינג'י נעלם מהכיתה כאילו מעולם לא היה שם...
כשהיא חזרה הביתה, היא לא פתחה את הטלפון.
היא לא פתחה את השעון.
היא רק פתחה את המחברת הכחולה שלה וכתבה:
"היום הראשון נגמר.
אף אחד לא יודע מה הוא עושה.
כולם שחקנים בהצגה שאף אחד לא הסביר את התסריט שלה.
אבל מישהו מאחורי הקלעים – בהחלט מסתכל."
המשך יבוא... |
|
