|
הסיפור המדובר!! Owloro - סיפור לכתב אורח!!
|
היום |
זה הפרק הראשון! הוא קצת ארוך אבל לכתב אורח כתוב שצריך *לפחות* 2 עמודים אז בבקשה בבקשה תקבלו את זה, השקעתי על הסיפור הזה תקופה לא קצרה בכלל
אני עומדת שם, קפואה במקום. הזמן כמו עצר, או שאולי רק אני. כל גופי מתוח, כאילו איזו יד בלתי נראית לוחצת עליי להישאר. מולי עומד נער בערך בגילי. שיערו הבלונדיני נופל קלות על מצחו, מסתיר חלקית את עיניו הכחולות הכהות, אבל אני עדיין רואה את הפחד בהן. פחד חודר, עמוק, מדבק.
"מיה!" הוא צועק בהיסטריה, והבעת פניו גורמת ללב שלי לרטוט. "לכי! הם באים!"
הדופק שלי מתגבר, "אבל..." קולי היה רק לחישה חלשה, עמום, מרוחק.
הוא התקרב אליי והחזיק את ידי בחוזקה, עיניו הכחולות כהות חודרות עמוק אל עיני. "בלי אבל מיה" הוא אמר בכאב שהיה ברור כשמש בתוך קולו הצלול והעמוק.
הוא נענע את ראשו כמנסה להפטר ממחשבות מציקות, לשכנע את עצמו שמה שהוא עושה זו ההחלטה הנכונה, "את תלכי עכשיו"
הגוף שלי רעד, דמעות החלו לרדת והוא נגב אותן באצבעו, הבעתו התרככה והוא הביט בי במבט שרק גרם לדמעות שלי להתחזק. הוא הביט בי עוד כמה שניות עד שמשום מקום נשמע קול של פריצת דלת ואחריו צעדים. הוא הביט בי באימה.
ניסיתי להסתכל מה קורה אבל אחיזתו בידי הייתה חזקה מידי. קולו היה מלא באימה ופחד
"רוצי!!!!"
התעוררתי, נשימתי הייתה כבדה ומהירה וגופי מלא בזיעה קרה, התיישבתי והתנשפתי בבהלה, החלום הזה כל כך מוחשי, כל כך אמיתי, הרגשתי שממש הייתי שם. העברתי את ידי על שיערי שנצמד לראשי מרוב זיעה קרה ולאחר מכן אחזתי את ראשי בידי, מתכווצת לתוך עצמי, מנסה להבין מה קורה לי כל הזמן. מנסה להפסיק את כל המחשבות שמתוצצות במוח שלי, את כל הפחדים, את כל השאלות
כל לילה אותו סיפור, אותו חלום, אותו הנער. אני כל הזמן שואלת את עצמי: מי הוא הילד הזה, איפה אני נמצאת, מי זה הם?
ער כה שום תשובה לא זכתה למענה. אינספור שאלות ואפילו לא תשובה אחת.
שום רעיון, שום קצה חוט שיקשר אותי איך שהוא לפתרון, שום בין אדם לשאול.
להתייעץ, כלום. לא רציתי לחיות ככה יותר, בלופ הזה: יום מוזר מלא בדברים רעים, להיכנס למיטה, אותו סיוט, אותו בהלה כל פעם מחדש, להתעורר עם זיעה רה ועם לחץ שזורם בעורקי בלי סוף, כאילו בכוונה.
מלאת אדרנלין ועדיין רועדת מתבהלה המוחשית שאחזה בי כמו אריה שאוחז בטורפו - קמתי מהמיטה. הרצפה הייתה קרה מתחת לרגליי היחפות שמשוטטות ומחפשות אחר נעלי הבית ולאחר חיפושים מאומצים הרגשתי את הפרווה של הדובי שתפור עליהן במשי ופרווה והכנסתי את רגליי לתוכן, צעדתי בצעדים איטיים ושקטים למטבח, הקול היחיד שהיה אפשר לשמוע הוא את קול נעליי הפוסעות על רצפת השיש המרוצפת. עברתי במסדרון ועצרתי מול המראה, הסתכלתי אל תוך עיינים ירוקות כהות וזרות, זו אמרה להיות אני?
מאז מה שקרה לפני חודשיים כבר הפסקתי להכיר את עצמי. שיערי הבלונדיני החלק והשופע שהיה לי הפך לרעמת שיער מבולגנת, לא מטופחת בעליל, עיני הנוצצות בניצון שובב ומתוק, הניצוץ שגרם לכולם להתהפנט מהתמימות והיופי שלי, כבה יחד עם החיוך שכבר לא היה מרוח על שפתיי כדרכו בדרך כלל. הייתי שונה. פעם כשהייתי קטנה אבא שלי אמר שתקריות יכולות לשנות אנשים לגמרי לא חשבתי שזה אפשרי ביכלל.
ההומלס ההוא ברחוב - לא הגיוני שהיה פעם עשיר, למה? כי הוא הומלס, ואני רגילה לזה.
הכלב הזה, זה שחמיד גונב לי מהאוכל כשאני בספסל ליד - לא הגיוני שהיה לו פעם בעלים, למה? כי הוא מופרע, ואני רגילה לזה
לא האמנתי שאנשים באמת יכולים להשתנות ככה מקצה לקצה. הייתי תמימה מודי, פטתית מידי. ילדה של אבא ואמא, ילדה שמסתמכת יותר מידי על אחרים.
עד שחוויתי את השינוי על בשרי - לא האמנתי.
עד שהרגשתי את הכאב, העצב שמעקצץ בלב וחובט בי מבפנים - לא הבנתי
עכשיו אני מבינה, עכשיו אני יודעת, אני כבר לא אותה מיה כמו שהייתי לפני שנה...
אני בוגרת יותר, עצמאית יותר ו...
שבורה יותר משהייתי אי פעם.
בהיתי במראה ששיקפה את דמותי, הושטתי יד רועדת ונגעתי בפניי העייפות ממלחמות וקרבות, ממצאים חדשים, מעובדות מכאיבות ומכמה שהחיים לא פיירים.... אף פעם, לאף אחד.
ניערתי את ראשי ופרעתי את שיערי בתשישות, ממשיכה לצעוד לכיוון המטבח בצעדים עייפים וכבדים יותר. פתחתי את המקרר. 'הוא כמעט ריק, צריך לקנות מחר בסופר' אמרתי לעצמי. הוצאתי את בקבוק המים, הנחתי אותו על השולחן ובינתיים הלכתי לפנקס המטלות שעל המקרר וכתבתי למחר ללכת לסופר. הוצאתי כוסות מהמגירה השנייה מימין ומזגתי לעצמי כוס מים בעוד ראשי עדיין מלא במחשבות ותהיות,
מה זה החלום הזה?
בהיתי בתקרה וחשבתי עד שהרגשתי נוזל קר על ידי. עיני ניתקו מהתקרה ונחו על ידי, שלולית נוצרה ליד הכוס בעוד שידי עדיין ממשיכה למזוג עוד מים בתנועה אוטומטית. נאנחתי, "מה קורה לך מיה?!" שאלתי את החלל הריק בלי לזכות למענה בזמן שאני הולכת לארון המגבות, מחשבות מתרוצצות בראשי בלי סוף ואני מודעת רק בקושי לידי המנגבת באוטומטיות רובוטית את שלולית המים מהאי במטבח. מחשבותיי תמיד חוזרות בסופו של דבר לנקודת ההתחלה – הילד מהחלום.
בסופו של דבר יוצא שאני לא רק חושבת עליו בחלומות אלא בכל היום. זה התחיל בתחילת החופש ומאז זה לא מפסיק. אני לא מכירה את הילד הזה, לא מבינה איך הוא קשור אליי. אני זוכרת שהייתי מעבירה ימים שלמים בטבלאות ורישומים של מה שאני יודעת על הילד הזה ומה שגיליתי היה עלוב ולא עוזר לי בכלום.
הדברים שיצא לי מכל הטבלאות:
• הילד הזה בערך בגילי אבל בוגר ממש, רואים על פי תווי הפנים שלו, בתור מישהי שראה אותם שוב ושוב בכל לילה! סמכו עליי
• הוא מכיר אותי. רואים את זה בוודאות. הוא יודע איך קוראים לי, הוא דואג לי, אני יודעת בוודאות שהוא יודע מי אני כבר הרבה מאוד זמן
• הוא חתיך...
• ובגללו אני צריכה לקנות טוש מחיק חדש כי נגמרו לי הישנים מרוב כל השרבוטים הלא מובנים שכתבתי על הלוח מחיק בלי סוף.
זה מה שיצא לי מהימים הבלתי נגמרים האלו. דברים שלא עוזרים לי, מטלה חדשה לרשימת הקניות שלי וכאב ראש רציני שלא עבר לי במשך יומיים.
בקיצור, אני מבזבזת לגמרי את החופש שלי על ילד שאני בכלל לא מכירה!!
נאנחתי בקול מיואש והלכתי לשים את המגבת בסל הכביסה, יחד עם עוד חברה לא קטנה של בגדים שצריכים כביסה "אני אכבס מחר" אמרתי לעצמי, מעבירה יד בשיערי בתשישות. קשה לנהל הכל לבד. אני מרגישה שאני משתגעת עם כל יום שעובר. בצעירותי לא ידעתי שזו העבודה של לנהל בית, זו חתיכת עבודה. אספתי את שיערי בקוקו מרושל והלכתי לכיוון חדרי, נעלי הבית שלי חורקות ברקע השקט של הלילה. הבית הזה תמיד שקט, בין אם בלילה ובין אם ביום. הגעתי לחדרי. זרקתי את נעלי על הרצפה ונשכבתי במיטה, מתכסה עד לעינים, מנהג שהתחלתי כבר מגיל שש. אמא שלי לא הייתה אוהבת שאני עושה את זה. היא הייתה אומרת שהפרצוף היפה שלי נועד כדי שיראו אותו, גם בלילה. לא היה לה כבר זכות לומר את זה. זה משפט של אמהות והיא- לא אמא שלי. כבר לא...
נאנחתי והסתכלתי על התקרה בשיעמום צרוף שהורגש באוויר כנתן למישוש. לא הצלחתי להרדם, לא משנה כמה ניסית, כמה עצמתי את העינים, כמה ספרתי כבשים- דבר שרוב האנשים הנורמלים כבר הפסיקו לעשות מגיל חמש בערך. אני באמת צריכה להפסיק עם זה... בקיצור המסר הועבר – אני לא מצליחה להרדם. החלפתי תנוחות בערך כל חמש דקות עד שכבר יצרתי שקע במזרן- שחרק במחאה כל פעם ששיניתי שום תנוחה – פעולה שדמתה במידה מטרידה לאנחת יאוש – זה אמור לרמוז לי משהו...? לא המשכתי לערער בכך כי מוחי, מן הסתם, המשיך לחשוב שוב על העובדות המעטות שאני יודעת על הילד המיסתורי והינשוף הזהוב והמוזר בחלום שלי. ככה זה הראש שלי- תמיד חוזר לנקודת ההתחלה, אם היתה אפשרות הייתי מחליפה אותו וקונה אחד חדש אבל לצערי זה עדיין לא אפשרי בעידן הנכחי. הראש שלי לא הפסיק לחזור על זה שוב ושוב כמו דיסק שבור והרגשתי שאני חייבת לשחרר, שאם אמשיך לשמור בבטן את כל המחשבות האלה אני עלולה להתפוצץ בסוף. כל אי הידיעה הזה התבצר לי בבטן כמו פצצה מטקטקת שמאיימת להתפוצץ בכל רגע אם לא ינטרלו אותה בהקדם האפשרי. מבטי הנואש סרק את החדר במבט חודר שיכול לעזור לי במצב הזה. מבטי עבר ונחוש למצוא משהו- כל דבר מארון הבגדים שהיה פעם ורדרד וחדש ועכשיו צבעו יותר מתקרב לאפור ישן ומדכא, המשיך לעבר המדף הרופף והחצי מת שנח מעל מיטתי ומשם עבר לכל שאר הרהיטים הישנים והדורשים שיפוץ דחוף שעוד נשארו לי בחדר. כל אלה לא עניינו אותי. מה שעניין אותי הייתה הקופסא השחורה, הגדולה והמאובקת שעמדה במקום מוזנח בין הכיסאות החצי שבורים לבין השולחן שראה ימים טובים יותר. הקופסא הזו הייתה הדבר היחיד שהרשתי לעצמי לשמור לעצמי ולא לספר לאף אחד מה יש בתוכה. יש אומרים שאני נערה מסתורית אבל אלה שמכירים אותי מקרוב יודעים שלא כל כך קל לי לשמור דברים בבטן ולא לשתף. נכון, בזמן האחרון היו מלא דברים שהצטברו בבטני בסודי סודות ולא נועדו להפצתם ברבים אבל הקופסא הזו הייתה שמורה בסוד מאז שאני זוכרת את עצמי. אפילו קלואי- חברתי הטובה ביותר ובין האנשים היחידים אם לא ה- שאני עדיין סומכת עליו – לא יודעת מה יש בתוך הקופסא הזו. תאמינו לי, לשמור סוד מקלואי זה כמו להגיש בשר לאריה בלי שום אמצעי הגנה ולצפות שתצא משם בלי פגע- זה נגמר באסון.
אינספור שאלות, תחינות, בקשות ומה לא. היא ניסתה הכל. אבל אני הייתי נחושה בדעתי, כשאני רוצה משהו אני בדרך כלל משיגה אותו (כזה פתטי כמה זה לא נכון אבל תנו לי לחיות בסרט, רק עוד קצת) הלכתי בהיסוס לקופסא, יחד עם הפחד המתמיד שמישהו עוקב אחרי למרות שאשכרה 12 בלילה ומי ירצה לעקוב אחרי?
אבל בכל זאת, זו תחושה שאי אפשר למנוע עם היגיון הגעתי אל הקופסא ורכנתי לפנים, מושכת את מכסה הבד הצידה ומגששת כדי למצוא את הדבר שחיפשתי. עברו שניות שנדמו כנצח עד שסוף סוף ידי נתקלה בדבר שחיפשתי – תיק עור גדול ויפיפה שלא איבד את יופיו אפילו לאחר שנים. הוצאתי אותו בעדינות מהקופסא ופתחתי את הריצ'רצ' שסוגר אותו, חושפת לעיני את הדבר שתמיד עוזר לי לברוח לעולם משלי-הגיטרה שלי. שמתי אותה על מיטתי בעדינות שלא אופיינית לי כלל ותגרום לכל מי שמכיר אותי להרים גבה למראה המשונה הזה. רכנתי שוב אל הקופסא, הפעם מוציע משהו קטן יותר- מחברת צהובה עם לקונות לבדונות שהייתה מלאה בסימניות בשלל צבעים וצורות מאוסף הסימניות היקר שלי. כן אני אוספת סימניות. וכן אני בטוחה שאני בתיכון ולא בגן. "לא יפה ליצחוק על חשבון אנשים" דיברי חכמה מאת הגננת מינה. אוקי
אני כבר לא בטוחה לגבי העובדה השניה... דיפדפתי במחברת במהירות, מילים צפופות בכתב ידי המסודר מופיעות ונעלמות במהירות שיא. התישבתי על הכסא שליד שולחן הכתיבה שלי שהשמיע קול מוזר כשהתיישבתי עליו. אני לא דוברת את שפת הכיסאות אבל אני לא צריכה שכל כל כך גדול כדיי להבין את המשמעות שמאחורי הצליל הזה- "שחררו אותי כבר".
כן, אני יודעת - ממש יצירתי מצידי. נשענתי לאחור על הכיסא, שנאנח איתי בחריקה חדה, כאים גם לו כבר נמאס ממני. נשפתי אוויר החוצה, כאילו בניסיון לנקות את המחשבות, והמשכתי לדפדף במחברת השירים שלי עד שהגעתי לעמוד ריק. הפעלתי את מנורת השולחן שלי והסטתי אותה בזווית מדויקת, עד שהאור נחת על הדף הלבן, שורותיו הכחולות נראו כאילו הן לוחשות לי בקול שקט: כתבי כבר.
שלמתי את העט האהוב עליי - שאני אוהבת לדמיין שהוא נוצה טבולה בדיו מתוך ספר פנטזיה והנחתי אותו בעדינות מעל השורה הראשונה. עוד לא כתבתי. רק ישבתי שם, בוהה בדף, מנסה להפעיל את המוח העייף שלי בתקווה שימצא מילים שיתארו את הסערה שמתבשלת בי כבר כמה שבועות, סערה שמתעקשת לא לדעוך ומכרסמת לי בשפיות.
אני יודעת - מחר יש לי עבודה. אני יודעת - אני דוחקת את הגבולות. אבל מה כבר רע בקצת טירוף מדי פעם?
בלי שום התראה, כאילו מישהו לחץ לי על כפתור, נכנסתי למוד של כתיבה. האצבעות התחילו לרוץ, מילה אחרי מילה, שורה אחרי שורה, והבית הראשון נרשם על הדף. כתב היד שלי – נקי, מסודר, כמעט גאה בעצמו - מילא את החלק העליון של הדף כמו יצירה שכבר מזמן רצתה להיוולד.
לא אשקר - זה לא קל. כתיבה אף פעם לא באמת קלה. כל מילה עוברת סינון, כל תו נבחן בזכוכית מגדלת. אבל אם יש משהו שאני כן יכולה להגיד על השיר הזה, זה שהוא הצליח ללכוד בדיוק את מה שאני מרגישה. כל מילה יושבת במקום הנכון, בלי תוספות מיותרות. וזה גרם לי, לשם שינוי, להרגיש טוב עם עצמי - תחושה שזכורה לי רק דרך המוזיקה. רק אני והגיטרה שלי, בתוך יקום קטן ופרטי, רחוק מכל הרעש, מכל הפרצופים הדו-צדדיים שמסתובבים סביבי ומרוקנים אותי לאטלאט.
שלחתי יד אל הגיטרה שלי, עשויה עץ מלא, כמו תזכורת קבועה למה שנשאר לי באמת. התחלתי לכוון אותה בעדינות שלא אופיינית לי, כל מיתר נמתח כמו חלק מנשמתי. נגעתי בה כאילו היא הדבר הכי חשוב בעולם - ובכנות? בזמן האחרון, אני כבר לא צריכה את ה'כאילו' הזה.
כשהגיטרה הייתה מכוונת, התחלתי לפרוט בעדינות את התווים הראשונים שכתבתי. לאט לאט הצטרפתי גם עם המילים - שורות שכבר חרוטות לי בזיכרון מאז הרגע הראשון שפרצו החוצה:
"ההוא מהחלום תצא לי מהראש
בזבזת לי ת'יום, גרמת שוב לזמן לגלוש ללב שלי לפעום, לראש שלי ללחוש
על זה שגם ביום אתה כבר לא דימיון נדוש"
חזרתי שוב ושוב על המילים שכתובות שחור על לבן על הדף הזה, כל כך הרבה פעמים, שיכולתי לדקלם אותן מתוך שינה, בעיניים עצומות, כאילו הן מקועקעות לי על הלב. לא, ברור שלא באמת אקעקע - אני אולי קצת משוגעת, אבל יש גבול, טוב!
ככל ששיננתי אותן, המילים קיבלו משמעות כפולה - זו שכולם שומעים, וזו שרק אני מבינה. המשמעות שלי. של מיה. המשמעות שנובעת מהפינות הכי עמוקות וכואבות בי, מהמקום הזה שרוצה - בכל הכוח - להיות פשוט ילדה רגילה עם חיים רגילים. בלי רעשי רקע, בלי סודות, בלי תחושת מועקה מתמדת שמתלווה לכל יום שעובר.
הרגשות התחילו לזרום ממני כמו נהר פרוץ. בהתחלה זה היה רק טפטוף - רמז דק למשהו שמתבשל - ואז פתאום הכול התפרץ. כמו סכר ישן שהחזיק יותר מדי זמן, עד שכבר לא יכל יותר ונשבר. הזרם היה חזק, סוחף, בלתי ניתן לעצירה. כאילו הרגש סירב להישאר כלוא בפנים,
סירב להיות עוד מרכיב מלאכותי בתוך החיים הלא טבעיים האלה שיצרתי לי.
לפעמים, זה באמת מרגיש כאילו גם הלב שלי מלאכותי. ארבע־עשרה שנה בניתי אותו - חתיכה אחר חתיכה, בזהירות, עם האנשים הכי קרובים אליי. כל אחד מהם שם בו חלק קטן. עזר לי להרים עוד לבנה, להדביק עוד שבר. ואז, בשנה אחת בלבד, מישהו בא ובעט בו. הרס אותו לגמרי. כמו מגדל קוביות שילד בונה בזהירות, ואז מישהו עובר, מחייך לרגע - ובשנייה אחת הורס הכול. היו לי 365 ימים לבנות אותו מחדש. והצלחתי... בערך. אבל זה כבר לא הלב שלי. זה לב שתפרתי מחדש בחוטים דקים מדי, לב שמרגיש קצת מזויף, קצת מרוחק, קצת... לא אני.
התיישבתי בתנוחת בייגלה על המיטה, לוקחת איתי את הגיטרה, שממש שביקשה לבוא. התחלתי לפרוט את הצלילים הכי מוכרים לי, אלה שליוו אותי מאז שהייתי ילדה. שירים נוסטלגיים שכבר מזמן לא תמצאי ברשימות הטרנדים החוזרים, אבל בשבילי - הם כמו בית. הם לא סתם שירים, הם זיכרונות, חיים.
הצלילים התפזרו ברחבי החדר, התנגנו באקוסטיקה המוכרת שכבר התערבבה בי. אני גדלתי עם הגיטרה הזאת - היא שמרה עליי. כמעט כל זיכרון טוב שלי איכשהו קשור בה.
אני זוכרת את יום ההולדת השש שלי כאילו זה היה אתמול. הייתי ילדה קטנה, עם קוקיות ורודות וכתר מנצני של נייר על הראש, מוקפת בבלונים צבעוניים שהודבקו בקושי לקירות עם סלוטיים רופף. אמא התעקשה לקשט לבד. הייתי כל כך נרגשת-חיכיתי לליצן שאבא הבטיח שיגיע. כל הבוקר דמיינתי אותו עושה קסמים, צוחק, מנפח בלונים בצורות של חיות. סיפרתי לכל הילדים בגן שהוא יבוא.
ואז... הוא לא בא.
ישבתי שם ליד שולחן הפלסטיק עם כוס מיץ ענבים בידי, כל הילדים מסביב נראו נבוכים, לא מבינים למה אני שותקת פתאום, למה אני לא צוחקת איתם. בלון בצורת כלב התפוצץ איפשהו ברקע, ורק זה שבר אותי. התחלתי לבכות, בשקט בהתחלה, ואז בקול רם יותר, בלי שליטה. כלום לא עזר. אמא ניסתה להרגיע אותי, הציעה לי עוגה, צעצוע, מתנה
ואז אבא הופיע. אני זוכרת איך הוא כרע לידי על ברכיו, לקח את הידיים שלי לתוך שלו, ואמר לי: יינסיכה קטנה שלי, הליצן לא הצליח להגיע, אבל אני פה, ואת יודעת מה? במקום ליצן, נעשה משהו אפילו יותר טוב. ערב של אבא ובת. רק אני ואת. את מסכימה?
הנהנתי עם דמעות בעיניים, והלב שלי שהיה שבור קצת פחות כאב. הוא קם, לקח את הגיטרה הישנה שלו – זו שתמיד עמדה בפינה של הסלון, והוביל אותי בשקט לחדר שלי. סגרנו את הדלת מאחורינו, כאילו אנחנו סוגרים את כל העולם בחוץ. הדלקנו מנורת לילה קטנה בצורת ירח וישבנו על השטיח.
הוא התחיל לפרוט מיתר אחר מיתר, בעדינות כזאת שהצלילים הרגישו כמו חיבוק. הוא שרל שירים ישנים-שירים שהוא גדל עליהם, שירים שלא הכרתי אבל הרגשתי שאני יודעת מאו ומעולם. הוא לימד אותי איך להחזיק את הגיטרה, איך לשמוע את ההבדל בין מיתר אחד לשני ואני ניסיתי, אצבעותיי הקטנות רועדות מהתרגשות. כל פעם שניגנתי מיתר נכון, הוא הוא הרים אותי גבוה, צחק ואמר: "את קולטת! יש לך את זה! באמת יש לך את זה!"
באיזשהו שלב, כששנינו שכבנו על הגב וניסינו לנגן בישיבה הפוכה, הוא הצביע דרך החלון על כוכב זעיר בשמיים. "רואה את זה? זה כוכב הצפון. הוא תמיד שם, גם כשלא רואים אותו אם את הולכת לאיבוד, תזכרי- תחפשי אותו." אני חושבת שלא באמת הבנתי אז את המשמעות של זה, אבל זכרתי את המילים.
ואז הוא לחש לי כמו סוד שמותר לספר רק פעם אחת: "אנחנו לא נספר לאמא, טוב! זה יהיה רק שלנו. סוד של אבא ובת." הרגשתי מיוחדת, כאילו נכנסתי למועדון סודי של שניים. הלילה ההוא הפך להיות אחד הזיכרונות הכי יפים שיש לי. לא בגלל שהכול הלך כמתוכנן-אלא בדיוק בגלל שלא.
מאז, כל פעם שאני מחזיקה את הגיטרה, אני מחזיקה גם את הרגע ההוא. את המבט שלו. את הקול המרגיע שלו. את כוכב הצפון שלי.
מאז, כל מיתר בגיטרה הזאת הוא כמו חוט שמקשר אותי לעבר. לצחוק. לביטחון. לאהבה שאין לה מילים. מצד אחד היא שוברת לי את הלב, ומצד שני היא מרפאה אותו, כל פעם מחדש. היא מזכירה לי שהצלילים הם המקום היחיד שבו אני באמת חיה - בלי מסכות, בלי חומות, רק אני
המשכתי לנגן, עד שבטעות פרטתי על מיתר לא נכון. זה היה הרגע שבו הבנתי כמה אני עייפה נפלתי אחורה על המיטה, מתמוטטת עם הגיטרה צמודה לחזי, כאילו היא שמיכה שמגנה עליי. השיער שלי התפזר ברישול על הכרית והידיים שלי לא הרפו ממנה. ליטפתי אותה בעדינות, תנועה מגוננת כזו, כאילו מישהי אחרת הייתה עושה את זה, לא אני.
ופתאום שמתי לב – אני כבר לא חושבת על החלום. לא על הפחדים שבו, לא על השאלות. אני חושבת על הצעד הבא. על החיים שמחכים לי שם בחוץ. על מה עוד אני יכולה לבנות – גם אם הלב מזויף, גם אם אני מזייפת חיוכים.
נרדמתי ככה – עם הגיטרה בין הידיים, נחושה למצוא את כוכב הצפון שלי. לא בשמיים. בחיים
|
|
מוקדש
לכל_עם_ישראל | |
|
|
