סיפור לכתב אורח! "הצל של הזמן"

חנות

מה חדש

קהילה

אפליקציות

מנויים

הורים

עזרה

קהילה - סיפורים ושירים

שירוש7764

177

220

סיפור לכתב אורח! "הצל של הזמן"

היום

---

הצל של הזמן

פרק 1: תשע

31 באוגוסט.
השמים היו כמעט שקופים.
עיירת וַולְדֶנְהַיים נראתה כאילו עצרה באמצע נשימה — עננים דקים ריחפו מעל הגגות, אפילו הרוח לא טרחה להזיז את ענפי האורן שלצד הכביש הראשי. הכול עמד במקום, מחכה.

כל שנה, בתחילת ספטמבר, מתרחשת באוויר אותה השתיקה המתוחה.
היא לא נובעת מהחזרה ללימודים. היא לא קשורה לחגים.
היא קשורה רק לדבר אחד:

השעונים.

כל נער ונערה בעיירה מקבלים ביום הולדתם ה-16 שעון זמן.
זה לא שעון רגיל. הוא לא מראה שעה, לא תאריך, לא מזג אוויר.
הוא מראה מספר.
המספר הזה שונה לכולם. הוא נע — לפעמים קדימה, לפעמים אחורה, אף אחד לא יודע לפי מה.
ויש רק דבר אחד שכולם מסכימים עליו:
כשהשעון מגיע לאפס – קורה משהו.
אף אחד לא יודע בדיוק מה. אבל אחרי שהוא מתאפס, אתה לא חוזר להיות אותו דבר.

---

ליה דֵריס, כמעט בת 16, ישבה על גג בית הספר הישן.
היא לא הייתה אמורה להיות שם — בית הספר עוד לא נפתח.
אבל לגג הזה היה קסם שרק היא ידעה עליו. מקום שקט, נטוש, כזה שאף אחד לא מסתכל בו עליך.
מאחורי הארובה החלודה, צמוד לשלט ישן של מועדון תיאטרון ("העלילה בידיים שלך!") היה סדק שממנו אפשר היה לראות את כל העיירה מלמעלה.

עץ האלון הענק ליד השער נראה כמו שומר עתיק, התחנה המרכזית כמו קופסת גפרורים. אפילו הבית שלה, ברחוב שֵן 7, נראה פתאום שייך לסיפור אחר.

היא שלפה את המחברת הכחולה שלה. אותה אחת שהיא מחביאה במגירה של אמא, בין ספרי רפואה ישנים ומכתבים סגורים.
היא כתבה:
"31.8. מחר. מחר זה קורה.
מחר אני אקבל את השעון.
אני מרגישה כאילו אני עומדת לקפוץ ממגדל, אבל אף אחד לא מספר לי לאן."

--

כשהשמש החלה לשקוע, ליה ירדה חזרה אל הרחוב.
העיירה נראתה פתאום צפופה מדי. קרובה מדי.
ריח של קינמון מהקונדיטוריה של גברת ואלרי נדבק לשערה, והיא נזכרה פתאום שפעם, בגיל 8, היא ניסתה לעבוד שם והתעלפה כשראתה את המיקסר פועל.

היא פתחה את דלת ביתה. היא חרקה כמו תמיד.

אמא שלה, ד"ר מירָה דריס, עמדה במטבח, קצצה משהו. סינר כחול, משקפיים מונחים בקצה האף.
"את שמעת מה אומרים על השעונים השנה?"
"מה?" ליה שאלה, מתיישבת על הכיסא הכי רחוק.
"שיש מקרים של מספרים נמוכים. מאוד נמוכים... כמו 11 או אפילו 10"

"עשר מה?"
"לא יודעת." אמא הרימה גבה. "אבל כנראה שלא ימים. אולי זה סמל. אולי זה מבחן."

ליה נאנחה.
"אז… מה בעצם יודעים עליהם?"
"שום דבר ודאי. לחלק מהילדים המספר עולה. לאחרים — יורד."
"ומי מחליט את זה?"
"לא אנחנו."

אמא חייכה אליה פתאום.
"האמת? אני חושבת שזה יפה. שמישהו מאמין בך כל כך, שהוא נותן לך זמן – אבל רק את תחליטי מה תעשי איתו."

ליה לא ענתה. המילים הרגישו לה כמו נעליים חדשות שלא מתאימות לרגל....

באותו לילה, היא לא נרדמה מיד.
ולא, כשהיא נרדמה – לא נשארה שם זמן רב.

היא חלמה שהיא בתחנה ריקה, מלאה עשן קל.
מהתקרה השתלשלו שעונים — עשרות, מאות. כל אחד מסתובב אחרת. חלקם רועדים, חלקם מתנפצים.
ובמרכז התחנה עמד אדם זקן, לבוש שחור כולו. פניו מטושטשות.
הוא לחץ את ידה ולחש:
"תשעה. זה לא עונש. זה מפתח.
רק אל תמהרי להשתמש בו."

היא התעוררה בבת אחת.
ליבה דפק כאילו רץ במרתון.

---

1 בספטמבר.
השמש זרחה מהר מדי.
הצללים היו חדים, כמעט כאילו התייצבו כדי לראות יותר טוב את המאורע.

ארוחת הבוקר חיכתה לה: טוסט עם חור בצורת לב, ביצה מקושקשת במרכזו, וקצת יותר מדי מלח.

בשעה 10:00 בדיוק נשמעה דפיקה קצרה בדלת.
ולא היה אף אחד שם — רק מעטפה לבנה עבה, עם חותמת מוזרה: עין סגורה מוקפת עיגול.

לֵיָה הכניסה את המעטפה לחדרה, נעלה את הדלת.
ידיה רעדו.

השעון היה בפנים.

שעון כיס קטן, מוזהב, קר.
כאילו חיכה לה שנים.

כשלֵיָה פתחה אותו, מחוג קטן החל להסתובב לאט, והמספרים הופיעו בזו אחר זו:

0 – 0 – 0 – 0 – 0 – 0 – 9

היא בלעה רוק.
לא הייתה מוזיקה. לא אפקטים.
רק השעון, המוח שלה, והמספר הזה:

תשע.

המשך יבוא...

---

אני מאוד מקווה שיקבלו את זה בכתב אורח השקעתי בזה מלא זמן!!!!