|
פרק 17 | הקרע
|
אתמול |
נותרתי שעונה לאחור, עדיין מתנשמת בכבדות. מצחי היה רטוב מזיעה. עדיין ניסיתי לעכל את מה שקרה — את הבעת האימה של קאי, ואת ההבעה של זיפ כשאמר שגם לו זה קרה. הבטתי שוב על פרק ידי. העור שלי היה חלק עכשיו. הסימן בצורת העין — נעלם.
המון שאלות התרוצצו לי בראש, ולא ידעתי מאיפה להתחיל. בלעתי את רוקי והבטתי בעיניהם. כל אחת מהן סיפרה סיפור אחר.
"מ... מה הדבר הזה היה?" שאלתי לבסוף, בקול רועד.
קאי, כרגיל, שתק. רק השפיל מבט, ולסתו התהדקה.
אבל זיפ, דווקא, גירד את עורפו, הביט רגע לצדדים ואז החזיר את מבטו אליי. "טוב... זה נקרא הסימן של—"
"זה לא הזמן," קטע אותו קאי בקור. עיניו נעוצות בו, ידיו קפוצות לאגרופים.
העיניים שלי הופנו אליו מיד. "אני הרגע כמעט מתתי מכאבים, קאי!" קולי התרומם בלי שליטה. "לא אכפת לי כבר מהסודות שלך — אני רוצה לדעת מה קורה כאן!"
קאי הביט בי, שותק, הפנים שלו קשות. אבל אז, בדיוק כשהמתח הלך והתגבר —
"היי, מה זה?" קרא זיפ, והצביע על משהו ממש לידי. הסבתי אליו מבט, ואז הסתכלתי לכיוון שהצביע עליו.
לרגלי, נח פתק סגול.
הלב שלי החסיר פעימה.
זה היה הפתק מהמקום ההוא – המרתף, שנשבעתי לא לחשוב עליו.
הושטתי יד והרמתי אותו, ואז מיד בדקתי בכיס שלי — ואכן, הוא נעלם. כנראה נפל כשישבנו קודם.
"מה זה?" שאל קאי, מתקרב צעד אליי. עיניו נעו בין הפתק לבין פניי.
הבטתי בו, ואז השפלתי מבט אל הדף שבידי. "רציתי לספר לך עליו קודם," אמרתי בשקט. "אבל שכחתי... אחרי מה שקרה במרתף."
"מגניב! אני אוהב תעלומות!" צעק פתאום זיפ — ובטרם הספקתי להגיב, הוא כבר חטף ממני את הפתק.
"היי—" באתי למחות, אבל הוא כבר עבר במהירות על השורות ו... צחק.
"ואו, מתוחכם! אהבתי!"
נעמדתי. "א... אתה הבנת מה כתוב שם??" שאלתי בהפתעה. "כי כשקראתי אותו, זה באמת הרגיש כמו ג'יבריש."
זיפ סובב אליי את הדף וחייך. "זה כתוב פה בקוד. פשוט. כל אות ראשונה, היא בעצם מחברת איתה מילה — תראי."
הוא הצביע על השורה הראשונה: ה-בחיני צ-לם ב-עמק ע-עכשיו
"הצבע."
ואז על השורה השנייה: ס-וג ג-בעול ו-פרח ל-בחירה
"סגול."
עיניי נפערו. "ואוו..."
"איך גילית את זה כל כך מהר??"
"אני פותר חידות כאלה כל בוקר," חייך זיפ בגאווה.
הבטתי שוב במילים, עדיין לא מעכלת. "אבל... מה זה אומר? מה אני אמורה לעשות עם זה?"
"וזה בדיוק העניין!" התלהב זיפ. "אני מת לגלות! אולי זה מפתח למשהו, או רמז, או אפילו קוד לאיזה דלת נסתרת!"
קאי, מהצד, רק תחב את ידיו לכיסים. "טוב, בזמן שאתם נהנים לפצח פתקים, אני אחפש עצים למדורה. הלילה עוד רגע יורד."
הוא הביט בי עוד שנייה — כאילו חיפש אצלי תגובה, אבל אני כבר הייתי שקועה בפתק. העיניים שלי חזרו שוב ושוב אל המילים. לא האמנתי כמה מהר זיפ הצליח לפצח את זה. אני במקומו הייתי יושבת על זה שעות.
וגם... קצת כעסתי על קאי. הוא שוב סירב לספר לי דברים, והעדיף להשאיר אותי באפלה. אז לא הגבתי לו. רק שמתי לב איך הכתפיים שלו התקשחו, איך הלסת שלו שוב נסגרה חזק מדי, ואז — הוא הסתובב והלך. כאילו זה לא נוגע לו בכלל. אבל ידעתי. נוגע ועוד איך.
|
|
מוקדש
ל מוקדשלכולם! | |
|
|
