|
פאנפיק סוקיף| חרבות ברזל פרק 2
|
לפני שבועיים |
לפרק הקודם
"פוסטר, הכל בסדר?" שאל קיף, כשהבחין שסופי שקועה במחשבותיה.
"כן, קיף, אני בסדר," ענתה לו סופי, אבל האמת הייתה שהיא לא הייתה בסדר. היא לא ידעה למה, אבל כל מה שקורה מסביב לה הרגיש מוזר. מחשבותיה התרוצצו, והיא הרגישה כמו על סף תהום, לא יודעת אם לקפוץ או להחזיק את עצמה.
התחושה הזו, כאילו יש משהו שמושך אותה, הלכה והתחזקה. זה היה כמו מגנט, כמו כוח בלתי נראה שמחפש לחבר אותה למקום מסוים. לפתע, היא לא הצליחה לעמוד בזה יותר, הלב שלה דפק במהירות, והרגישה שהיא הולכת לקרוס.
כשהיא פקחה את עיניה, היא ראתה מעליה את פניהם הדואגות של חבריה ואת ידיו של פיץ האוחזות בה. היא קפצה כשהבחינה במגע, אך אף אחד לא ייחס לזה חשיבות. כולם היו רגילים ל'סיבוך האהבה של פוסטר'. "וואו, כשקיף אומר את זה, זה נשמע הרבה יותר טוב," חשבה סופי, וגיחחה, מה שעורר השתעות מצד החברה המופתעים.
קיף התעשת ראשון. "רק פוסטר יכולה לגחך אחרי שהיא התעלפה והכניסה את כולם לפאניקה!" המילים שלו שברו את כל הסכר של הדאגה, וכולם החלו לצחוק. אולם סופי, כרגיל, הסמיקה, והצחוק לא ממש שיפר את מצב רוחה.
אחרי כמה רגעים של צחוק, ארשת הדאגה חזרה לפניהם. "עכשיו באמת," אמר פיץ, "מה קרה לך, סופי?" היא הסמיקה מהשאלה הישירה, אבל מיהרה ואמרה, "זה לא משהו מיוחד, פשוט הייתה לי הרגשה מוזרה ואז הרגשתי שאני קורסת בלי יכולת לעמוד שוב."
סופי לקחה נשימה עמוקה ועברה לנימה רצינית. "יש פה משהו מוזר, חבר'ה. אתם לא מרגישים את זה?" היא חיפשה נואשות פנים מבינות, מישהו שלא יחשוב שהיא משוגעת. 'את לא משוגעת,' שמע לה קולו המנטלי של פיץ בתוך ראשה.
חבריה הסתכלו על המאורע בהרמת גבה, אך עשו את עצמם לא מבינים מה קורה. סופי, לעומת זאת, לא שמה לב אליהם. 'כמה זמן אתה פה?' שאלה סופי את פיץ.
'מספיק זמן כדי להבין מה עובר עלייך, סופי, וזה נורא. אני לא מבין איך את מסתדרת,' ענה לה פיץ בדאגה. 'אני מצטער שלא ביקשתי רשות להיכנס,' אמר פיץ, כאילו קרא את מחשבותיה של סופי. בעצם, אולי הוא באמת קרא.
'פשוט רציתי לעזור ו-' 'אני יודעת שרצית לעזור, אבל... יהיו פעמים שלא יהיה מי שיעזור לי... אני אצטרך להתמודד לבד,' סופי גמרה, אך פיץ לא התכוון לוותר.
'אבל עכשיו את לא לבד! עכשיו אני איתך!' אמר לה, וגרם לליבה של סופי לרעוד. "נו, גמרתם לפלרטט בטלפתיה?!" שאל קיף, שסבלנותו עברה כל גבול.
"אנחנו לא מפלרטטים!!" צעקו שניהם ביחד, עם פנים סמוקות. "בסדר, תמשיכו להכחיש," אמר קיף, שמשום מה נהנה לענות את סופי.
"תגיד, איפה רו?" שאלה סופי, מנסה להימנע מהמבוכה המציקה. "חיכיתי שמישהו ישאל את זה!" הופיעה רו מאחורי סופי, וגרמה לה לקפוץ מבהלה. זה גרם לעוד קפיצה, עקב נפילה על פיץ. בקיצור, במקום להוריד את המבוכה, סופי הוסיפה עוד מבוכה למה שכבר היה.
"טוב, תקשיבו!" אמרה ביאנה, כאילו קראה את מחשבותיה של סופי. "מה שרציתי לומר...!" היא אמרה, תוך כדי שהיא מסתכלת על סופי לוודא שהיא לא נרדמת. "בקיצור, נתחלק לזוגות."
ביאנה עצרה לרגע, מתכננת בראשה את הזוגות ואז אמרה, "דבר ראשון, אני ופיץ. כדי שאם אני אצטרך להתפוגג, הוא יוכל למצוא אותי דרך המחשבות שלי ולדאוג שאני נמצאת בקרבת מקום." נראה שפיץ לא היה כל כך מרוצה, אך כשסופי הסתכלה עליו, הוא רק חייך, הניח יד על כתפה ואמר, "יהיה בסדר." סופי השתדלה מאוד להאמין.
"זוג הבא יהיה מרלה ולין, אחר כך טאם ומרוקה, דקס וסטינה וסופי וקיף." אחרי שכולם התחלקו לזוגות, ביאנה המשיכה עם התפקידים. "פיץ ואני נלך ימינה, אני אתפוגג ופיץ ישדר לכם אם נמצא משהו חשוד. מארלה ולין, אתן תלכו לשמאל ואם תמצאו משהו, תעשו לנו אות עם האש של מארלה. סופי וקיף, אתם תלכו ישר ו-"
"ביאנה, אני מצטערת להפריע," קטעה אותה סופי. "אבל אני חושבת שנלך לשם," אמרה והצביעה על מקום כלשהו בצפון מזרח.
"אוקי," אמרה ביאנה, "מארלה ולין, אתן תלכו ישר וטאם ומרוקה, אתם תישארו פה ביחד עם דקס וסטינה. ככה מרוקה תוכל ליצור שדות כוח, טאם יוכל ליצור קשר עם צל ודקס וסטינה יהיו צוות גיבוי." אמרה ביאנה.
"מוסכם על כולם?" שאלה לבסוף. דקס, סטינה, טאם, לין, מרלה, מרוקה, סופי וקיף הנהנו. פיץ התמהמה, אך הנהן לבסוף. "את ממש טובה בזה," שמעה סופי את טאם אומר לביאנה לפני שיצאו. ביאנה הסמיקה, אבל סופי לא התערבה. יש להם משימה על הראש, וזה לא הזמן לזה עכשיו. היא תמצא אחר כך את הזמן למסיבת פיג'מות עם ביאנה, אבל כרגע, היא חייבת להתרכז.
•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
"את בטוחה שהכל בסדר, פוסטר?" שאל קיף כשהתרחקו קצת מהשאר והלכו לכיוון שאליו סופי הצביעה.
"אני בסדר!" אמרה סופי, אך הלב שלה דפק בחוזקה, לא רק מהמתח של המשימה אלא גם מהרגשות שהיו בתוכה. "את יודעת שאי אפשר לשקר לאמפתים, נכון?"
סופי הרכינה את ראשה ומלמלה משהו שנשמע כמו 'לעזאזל עם אמפתים'. "תוציאי את זה, פוסטר," שידל אותה קיף בעדינות שלא אפיינה אותו.
"פשוט לפעמים, אני רוצה לחשוב שאני כמו כולם…" אמרה סופי לבסוף. "אני ממש מאמינה בזה, אבל… יש את הרגעים שפשוט מכריחים אותי להבין… שאני לא." היא לקחה מקל והתחילה לקפל אותו. "אני היחידה שמרגישה חיבור מוזר למקום כלשהו פה, כאילו משהו מושך אותי…" היא הפסיקה כדי לחשוב מה להגיד ואמרה, "אני היחידה שמשוגעת כאן, קיף!"
המקל נשבר ואיתו הדמעות התחילו לרדת מעיניה של סופי בלי שהייתה לה שליטה עליהם. "את אומרת משוגעת ואני אומר מיוחדת," אמר קיף, ומחה את הדמעות שלה בזמן שליבה דפק כמו צ'יטה במירוץ אחר הטרף.
"אתה לא צריך להגיד את זה," אמרה סופי לבסוף. "נכון," אמר לה קיף והחזיק את ידה. "אבל אף אחד לא מכריח אותי פה." ואז, כאילו משהו שינה את אופיו של קיף, הוא חזר לעצמו ואמר, "טוב, יאללה, בואי נלך אחרי החושים המחודדים של ליידי בוסופי!"
סופי רצתה להחזיר לו תשובה, אך פתאום התחושה שהרגישה קודם התחזקה והלמה במוחה כמו פטיש. "זה פה!" צעקה סופי, הידקה את אחיזתה בידה של קיף והחלה לרוץ. קיף נגרר אחריה, חיוך על פניו. "אני סומך עלייך, פוסטר," הוא אמר, והלב שלה החמיץ פעימה.
מהשנייה הזו, הכל עבר מהר. סופי לא זכרה בבירור מה קרה. בתוך רגע, היא מצאה את עצמה נופלת לבור כלשהו, ועם ההרגשה המוזרה, היא מצאה את עצמה במקום האחרון שהייתה רוצה להיות בו עכשיו… בערים האסורות!!
כשהיא נחתה, קיף נחת לידה. הם מצאו את עצמם במצב של חוסר ודאות, והאוויר מסביבם היה כבד. "מה עכשיו?" הוא שאל, אך סופי לא ידעה מה לומר. היא הרגישה את הלחץ מתחיל לעלות, והדמעות שהיו על קצות עיניה חזרו.
"אני לא יודעת, קיף," היא לחצה. "הכל פה מרגיש מסוכן, ואני לא בטוחה שאני יכולה להתמודד עם זה."
קיף קירב את פניו לפניה, עיניו מלאות דאגה. "את לא לבד, סופי. אני כאן, אנחנו יחד בזה."
לרגע, תחושת הפחד פינתה מקום לאיזשהו רגש אחר, חזק יותר. היא חשה את היד שלו אוחזת בידה, והלב שלה דפק שוב, אך הפעם לא מפחד. "אני סומכת עליך," היא לחשה, ופתאום אגרוף של תקווה נגע בליבה.
יחד, הם התחילו לחקור את המקום האפל, לא יודעים מה יקרה, אבל מוכנים להתמודד עם כל מה שעומד בפניהם. |
|
