|
פרק 11 | הרוח
|
היום |
המשכתי להידחס בין כולם, נשימותיי נעשו מהירות וכבדות כשניסיתי להדביק את קאי, אבל הוא נעלם לי בין המיקמקים — כאילו בלע אותו ההמון.
דחפתי כמה מיקמקים בעודי מטפסת במדרגות, ואז לפתע – יד אחזה בפרק ידי. היא הייתה קרה, כמעט מחוספסת.
הלב שלי האיץ. סובבתי את ראשי — וברגע שזיהיתי את מי שתפס אותי, הוא דהר עוד יותר.
עיניי נפערו. זו הייתה הרוח ההיא – עם המכשיר המוזר, שנראה כמו טלפון עם אנטנה.
הוא חייך חיוך מטריד, ולחש בקול חלול:
"מצאתי אותך."
עיניו בצבעים ההפוכים ננעלו עליי. ניסיתי לצרוח, למשוך את ידי בכוח, להתרחק ממנו בכל דרך אפשרית.
המיקמקים סביבי החלו לצאת מהמרתף, אחד אחרי השני, כאילו לא ראו דבר. כאילו נעלמתי מהעולם.
אבל אז, מאחור, מישהו דחף את הרוח — לא הייתי בטוחה אם בכוונה או במקרה, ולא עצרתי לבדוק.
הרוח מעדה קדימה. אחיזתו בי התרופפה.
לא חיכיתי אפילו שנייה — שלפתי את היד, ורצתי במעלה המדרגות, הלב שלי הולם בטירוף.
ואז – אוויר.
אני בחוץ.
הידיים שלי רעדו. שפשפתי את פרק ידי, בדיוק במקום שהוא אחז בי. בלעתי רוק, מחפשת את קאי בין ההמון.
"אני פה."
קולו של קאי נשמע מאחורי. הסתובבתי במהירות.
הייתי רועדת, מבוהלת. עיניו הסגולות נראו מבולבלות קלות למראה הסערה שבעיניי.
"מה העניין? מה קרה?"
ניסיתי להירגע, אבל הגוף לא הקשיב. חשבתי שזה הסוף שלי.
ניסיתי לדבר — שום מילה לא יצאה.
קאי נשאר לעמוד מולי, באותה תנוחה. ואז לקח צעד קטן, זהיר, לעברי.
"מה ראית?" הוא שאל, קולו שקט, כמעט לוחש — אבל מלא הבנה.
נשמתי עמוק, רועדת.
"ז...זה שום דבר, ב...בוא נלך מפה..." לחשתי, ואז הסתובבתי — אבל הוא עצר אותי מיד.
"את רועדת. אני לא עיוור."
קולו היה נמוך. יציב. חודר.
הוא תפס בעדינות את כתפי, וסובב אותי חזרה אליו.
"מה ראית. תגידי לי את האמת."
שתקתי. הלב שלי הלם כמו תוף קרב.
"אם את מסתירה ממני משהו, אנחנו לא נוכל לצאת מכאן. לא ככה."
מבטו כבר לא היה קר. הוא היה מתוח. חד. כמעט... פגוע.
משהו שלא ציפיתי לראות על פניו.
השפלתי מבט. פלטתי נשיפה רועדת. שוב שפשפתי את פרק היד.
"ז...זה היה... הרוח הזו," לחשתי. "ההוא שברחתי ממנו... בסמטה. לפני שהצלת אותי."
הרמתי מבט לאט. מהוססת.
קלטתי את הלסת שלו מתהדקת.
"הוא עשה לך משהו?" שאל בקול שקט. היה שם חשש – קטן, אמיתי.
היססתי. ואז נענעתי את ראשי.
"הוא רק... אחז בי. וחייך."
עצמתי עיניים לרגע, רק מלזכור את החיוך ההוא. גופי הצטמרר.
קאי הרכין מבט. שקע במחשבה.
כעבור כמה שניות שקטות, הוא הביט בי שוב.
"אנחנו הולכים מכאן. עכשיו."
הנהנתי במהירות, והתחלתי ללכת אחריו. עדיין רועדת –
אבל הפעם, מרגישה קצת יותר בטוחה.
|
|
מוקדש
ל מוקדשלכולם! | |
|
|
