|
ציידי הרוחות, פרק 4
|
היום |
פרק 4: מתחת לפני השטח
האבק החל לשקוע לאיטו מעל רחובות מיקמק סיטי ההרוסים. הקרב נדם, והשאיר אחריו שקט כבד, עמוס באוויר מלא עשן וחורבן. מגה, עם מבט רציני ועיניים חדות, סרק את הרחובות. "הן נסוגו. לבינתיים," אמר בקולו השקט, אך הדגיש כל מילה. בלייז התקרב אליו, מתנשף קלות, נופף בידו הרובוטית שהעלתה עשן קל. "מה עכשיו, מגה?" שאל בלייז, מוכן להוראות הבאות.
מגה העביר מבט לעבר ספארק ולירי. לירי עדיין הייתה המומה, עיניה משוטטות בין ההרס סביבה לבין ספארק שלפתע התגלה כגיבור שלא ידעה על קיומו. ספארק החזיק בידה, מנסה להרגיע אותה, וביד השניה הוא עדיין אוחז ברובה המוזר. "בלייז, בוא איתי למפקדה," הורה מגה. "אני ישאר כאן עם לירי," אמר ספארק, "אני יצטרף בהמשך". מגה ובלייז מיהרו להתקדם לכיוון סמטה צרה, נעלמים במהירות בין ענני העשן האחרונים.
המסע למפקדה היה נסתר מן העין. מגה ובלייז הגיעו אל קיוסק עיתונים ישן, שנראה רגיל לחלוטין. מגה הקיש על אריח מסוים בקיר בשיטה מיוחדת, ופתאום, מדף העיתונים נסע הצידה בחריקה כבדה, חושף פתח סודי. הם נכנסו פנימה, והפתח נסגר מאחוריהם בשקט. מדרגות מתכת הובילו אותם מטה, אל מעמקי האדמה, ובסופן – דלת פלדה עצומה, המעוטרת בסמלים מוזרים ובאורות מהבהבים. "אימות קולי," דרש קול ממוחשב. "זה אני, מגה." אמר מגה בנחת, והדלת נפתחה בצפצוף עמום.
המפקדה הסודית הייתה עולם אחר לגמרי. עשרות מטרים מתחת לרחובות מיקמק סיטי השקטים, נפרסה עיר תת-קרקעית של טכנולוגיה מתקדמת. המסדרונות היו מוארים באור ניאון כחול עדין, והקירות היו מצופים במסכי תצוגה ענקיים שהציגו מפות של מיקמק סיטי עם נקודות מהבהבות. ריח של מתכת חמה וחשמל עמד באוויר.
בלב המפקדה, נמצא חלל עגול ורחב ידיים ששימש כחדר פיקוד ראשי. במרכזו, שולחן גדול שהקרין הולוגרמה תלת-מימדית של מיקמק. בצד אחד, חדר מעבדה ענקית, מלאה במכשירים מוזרים: קפסולות שקופות שבהן רחפו גבישים זוהרים, רובוטים קטנים שזזו מעצמם, ושלל ציוד אלקטרוני מסובך. כאן, בין חוטי חשמל ותוכניות מפורטות, עבד דוקטור מגה על המצאותיו. בצד השני, אזור אימונים רחב ידיים, שבו מתקנים מיוחדים שימשו לתרגול לכידת רוחות ושיפור זריזות. המקום כולו זמזם מאנרגיה, מרכז עצבים שלם המוקדש להגנה על עולם המיקמק מפני איומים בלתי נראים.
בינתיים, ברחובות ההרוסים, ספארק מצא פינה שקטה יחסית ליד שרידי המיקפה. לירי ישבה על אבן שבורה, עדיין מבוהלת אך עם מבט של תהייה בעיניה. "אז... זה לא היה סרט? הרוחות האלה... הן אמיתיות?" היא שאלה, קולה חלש.
ספארק התיישב מולה, מנסה לבחור את המילים הנכונות. "תראי, לירי..." הוא פתח, קולו נטול ההומור הרגיל. "הרוחות האלה... הן אמיתיות. ויש צוות קטן, מחתרתי, של מיקמקים... ששומרים על עיר המיקמק מפניהן. אני חלק מהצוות הזה." הוא הסביר על קיומן של רוחות רפאים, ועל המכשירים המיוחדים שדוקטור מגה בנה כדי להילחם בהן. הוא סיפר לה על הסודיות, ועל הצורך להגן על עיר המיקמק מפני משהו שאף אחד לא מאמין שקיים. לירי הקשיבה, עיניה פעורות לרווחה, מבינה שחיי מיקמק, השתנו.
המשך יבוא… |
|
