|
פרק 9 | קאי
|
היום |
הלב שלי החסיר פעימה. עיניי נפערו קלות כששמעתי את דבריו, ולרגע – היה שקט.
רק הלמות הלב שלי מילאו את אוזניי. אבל זה לא נמשך הרבה זמן, כי אז התעשתתי.
"מ-מה זאת אומרת מנסים לעשות לי את זה?" קולי רעד. איגרפתי את ידיי כדי לעצור את הרעידות.
"איך אתה יודע את זה?" שאלתי שוב, מבטי נעוץ בו.
הוא לא ענה מיד. לסתו התהדקה קלות, כאילו שקל מה לומר, ואז לקח נשימה, ועיניו חזרו לפגוש את עיניי – בקור הקבוע שלו.
"זה לא משנה איך אני יודע," הפטיר בקרירות. "זה משנה מה אנחנו עומדים לעשות עם זה."
הוא השפיל מבט, התכופף והרים את הדיסקית הקטנה שהסתירה אותנו קודם – והכניס אותה חזרה לכיס. מבטו סרק את הרחוב החשוך.
"קדימה. נראה לי שהשטח נקי."
הוא התחיל ללכת. אני לא זזתי מיד. אגרופיי הלבינו. רציתי להתעקש, לדרוש ממנו תשובות...
אבל ידעתי שזה לא יעזור. הוא עקשן לא פחות ממני. לא נראה שהוא ישבר בקרוב.
נשפתי חרישית, והתחלתי ללכת אחריו.
ראשו היה מעט מורכן, ידיו בכיסים.
הוא הלך כאילו הוא מנסה להיעלם מהעולם, שלא ישימו לב שהוא קיים בכלל.
לא שאלתי שאלות. רק עקבתי אחריו.
ואז הוא נעצר מול דלת מתכת אפורה שלא הבחנתי בה קודם.
הוא נקש עליה פעמיים – נקישות קצרות, כמעט כמו סיסמה. הדלת נפתחה מיד.
רציתי לשאול לאן אנחנו נכנסים, אבל הוא כבר נכנס פנימה.
נכנסתי אחריו – ונבלעתי אל תוך חושך מוחלט. מדרגות הובילו מטה, כאילו אל מרתף.
מתחת, נשמעו קולות חלשים. דיבורים. שירים.
הלב שלי החל להאיץ. לא אהבתי מקומות סגורים. ובטח לא מקומות עם הרבה אנשים.
אבל זה בדיוק מה שחיכה לנו שם למטה.
המרתף נפתח למרחב עצום – רחב ידיים, מלא במיקמקים מכל הצבעים.
הוא היה מואר באורות רכים, בכל גוון אפשרי. מוזיקה התנגנה בווליום גבוה, וריח מתוק עמד באוויר.
חלקם ישבו בזוגות או קבוצות קטנות בפינות. אחרים התקבצו מול בר ארוך, שתו, צחקו, חייכו – כאילו העולם בחוץ לא קיים.
זה היה... כמו מסיבה.
וסבלתי כל רגע.
המשכתי לעקוב אחרי הבחור, שפילס את דרכו בין ההמון לעבר מיקמקית שעמדה לבד – מעט מבוגרת מהשאר.
הייתה לה נוכחות שקטה, בגדים מעט רשמיים, עור ורוד, עיניים כחולות, משקפיים עגולים, ושיער ג’ינג’י אסוף בפקעת קלועה.
כשראתה אותו, חיוך קטן נמתח על שפתיה, צבועות באודם אדום שהבריק באור הפלורסנט.
"קאי, ברוך שובך," בירכה אותו, בקול שקט אך נעים.
אבל קאי, כמובן, שמר על אותו מבט קפוא, ידיו בכיסים, ברדסו עדיין מסתיר חלק מפניו.
ובאותו רגע – נפל לי האסימון.
קאי. זה שמו.
לא יודעת למה, אבל כשמעתי את זה, חיוך קטן עלה על פני – חטוף, מבולבל, אבל כששמתי לב שאני מחייכת, מיהרתי להסתיר אותו.
"אנחנו צריכים חדר," הוא אמר מיד, בלי לברך, בלי לחייך – רק דרש את מה שצריך, בקור הרגיל שלו.
האישה הרימה גבה בחיוך קטן כשהבחינה בי, וחייכה. "לא ידעתי שיש לך חברה."
באותו רגע הסמקתי. כתפיו של קאי התקשחו.
"היא לא החברה שלי," הוא סינן בשקט, בטון חד.
האישה צחקקה. "טוב, טוב. לא אשאל. פשוט בואו אחריי."
היא הובילה אותנו בין שלל חדרים, שכל אחד מהם נראה שונה, צבעוני, מלא חיים.
לבסוף נעצרה מול חדר מספר 26. היא פתחה את הדלת בחיוך:
"הנה החדר שלכם. אם תצטרכו משהו – אתם יודעים איפה למצוא אותי."
קאי לא הביט בה בכלל כשהוא נכנס פנימה.
אני רק הנהנתי לה בתודה ונכנסתי אחריו.
הדלת נסגרה מאחוריי.
החדר היה שקט, שונה לגמרי מההמולה שבחוץ.
קאי נעמד מול חלון רחב. רק אחרי רגע קלטתי – זה לא באמת חלון.
זאת הייתה מסך־מצלמה שהקרין בזמן אמת אזור כלשהו בעיר.
מצלמה נסתרת. פיקוח שקט.
לא אמרתי דבר. רק השפלתי מבט ושפשפתי את זרועי באי־נוחות.
ואז הוא דיבר.
לא הסתובב אליי. רק עמד שם, כמו תמיד.
"תנוחי. יש לנו יום ארוך מחר." |
|
קאסתרוויל