|
ציידי הרוחות, פרק 3
|
אתמול |
פרק 3: שקט מתעתע
חוזרים אחורה, שבוע לפני
השמש שקעה לאיטה מעל הים הכחול, וצבעה את השמיים בגוונים של שקיעה. לירי וספארק ישבו על ספסל על שפת הים, גלי הים נשמעו כמעין מנגינה שקטה ברקע. לירי, עם חיוך רחב, סיימה את מנת הגלידה הענקית שלה. "אני לא מאמינה שאכלתי את הכל!" היא צחקה, מנגבת קלות את שפתיה.
"את מדהימה כשיש אוכל מולך, לירי," ספארק גיחך, "אבל את יפה גם כשאת לא טורפת גלידה." הוא העביר את מבטו אליה, ועיניו הכחולות התעכבו לרגע על השרשרת שעל צווארה. "תגידי, השרשרת הזאת... היא ממש יפה. מאיפה היא?"
לירי הורידה את מבטה אל הקמע העתיק, העשוי מתכת מושחרת ומעוטר בסמלים מוזרים שאף פעם לא הצליחה לפענח. "אה, זו ירושה מהסבתא-רבא שלי," היא הסבירה, "היא תמיד אמרה לי לשמור עליה טוב-טוב, שהיא מביאה מזל למשפחה. אף פעם לא הבנתי בדיוק למה, אבל אני תמיד עונדת אותה. אתה יודע, בשביל המזל." היא חייכה חיוך תמים, בלי שמץ של מושג כמה אמת הייתה בדברי סבתא-רבא שלה,
ספארק הנהן, מתפעל. "מגניב. היא בהחלט מיוחדת. כמוך, לירי שלי." לירי גיחכה ודחפה אותו קלות בכתף. "תודה ספארקי," אמרה, הם המשיכו לשוחח עוד שעה ארוכה, צוחקים ומשתפים חוויות, מנותקים לחלוטין מכל איום עתידי. השמש שקעה לגמרי, והשקט ירד על מיקמק סיטי, עוטף אותם בבועה של שלווה מושלמת.
חזרה להווה
בום! שאגת הרובה של מגה הרעידה את הרחוב, מחזירה את לירי בחדות אל המציאות המפחידה. היא ראתה את ספארק עומד מולה, מגן עליה בגופו, עיניו הבהירות פתאום מלאות בדאגה שטרם ראתה בהן. "ספארקי, אתה חייב להסביר לי!" היא צעקה מעל שאון הקרב.
"אחר כך! עכשיו בואי איתי, מהר!" ספארק תפס את ידה שוב ומשך אותה במורד סמטה צדדית, בעודו ממשיך לירות ברוחות שרדפו אחריהם. מגה ובלייז הצטרפו אליהם, יורים מטחי אנרגיה אחרונים. הרוחות, לאחר שספגו מכות קשות, החלו להתפזר בבהלה. הן נעלמו ביללות חלשות, אל תוך עננים שחורים שהתפזרו לאיטם.
השקט ירד על מיקמק סיטי, שקט כבד, עטוף בעשן ואבק של חורבן. מגה הוריד את משקפיו, מבטו עגום. בלייז התנשף בכבדות, ידו הרובוטית מעלה עשן קל.
"זה לא נגמר," אמר מגה בקול צרוד, מביט אל עבר השמיים המתבהרים. "הן לא ברחו לגמרי. זה שקט זמני." הוא ידע, שהקרב האמיתי רק התחיל.
המשך יבוא… |
|
