פרק 8 | הסרוקים - מיקמק קהילה

חנות

מה חדש

קהילה

אפליקציות

מנויים

הורים

עזרה

קהילה - סיפורים ושירים

7מקמק1234

פרק 8 | הסרוקים

לפני 2 ימים

נותרתי רגע במקומי.
עיניי היו עליו – על גבו המתרחק, על הברדס הסגול כהה שהתנופף מאחוריו.
הייתי צריכה להחליט – האם באמת ללכת אחריו אל הלא־נודע? או לנסות למצוא את הדרך החוצה בעצמי?
אבל בתוך כל הלבטים, עמוק בפנים, ידעתי:
אני צריכה עזרה.
זו ההזדמנות שלי לגלות מה באמת קורה בעולם המוזר הזה, לפני שאצליח להסתלק ממנו.
לקחתי נשימה עמוקה, איגרפתי את ידיי – והתחלתי ללכת אחריו, צעד שקט בין הצללים.
לא הייתי קרובה ממש, רק במרחק כזה שהוא ירגיש אותי – גם מבלי להסתובב.
הסמטה נמשכה דקה ארוכה שנראתה כמו נצח.
תהיתי לאן אנחנו הולכים...
והאם הוא באמת יכול לעזור לי?
האצתי את הצעד, והמרחק בינינו הצטמצם קלות.
"אממ... אז..." פתחתי באוויר, מהססת. רציתי לשאול אם הוא כמוני – מישהו שנשאב לתוך המשחק הזה... או שהוא פשוט חי כאן.
אבל משהו בזה לא הרגיש נכון.
אני לא באמת מכירה אותו.
ואם הוא לא מה שחשבתי?
אז שיניתי את השאלה ברגע האחרון.
"איך קוראים לך?" זרקתי. ואז מיהרתי להוסיף, כאילו זה הכי טבעי בעולם: "כאילו, אם אנחנו עומדים להיות סוג של צוות, עדיף שנדע את השמות, לא?"
הוא לא ענה מיד.
המשיך לצעוד, ראשו מורכן, ידיו בכיסי המכנסיים.
רק אחרי דקה ארוכה קולו נשמע – שקט, אבל חד:
"אנחנו לא הולכים להיות שום צוות," הוא אמר בקרירות.
"אני לא חייב לומר לך כלום. רק לעזור לך לצאת מהעיר – ומשם זה נגמר."
שמעתי את המילים. אבל ביניהן, הבנתי משהו חשוב.
הוא לא מתכוון להוציא אותי מהמשחק...
כי מבחינתו – זה לא משחק בכלל.
הוא באמת חי כאן. מבחינתו, אלו החיים האמיתיים.
וזה אומר... שאני אולי הילדה היחידה שנשאבה פנימה.
אבל למה?
ומי עשה לי את זה?
בעודי מהרהרת, לא שמתי לב שכבר יצאנו מהסמטה.
הרחובות שפרסו עצמם סביבנו – היו פתאום ריקים. שקטים. חשוכים.
כבר לילה?
הסתכלתי סביב.
החנויות, שפעם היו זוהרות בצבעים, עם שלטים מהבהבים – עכשיו היו כבויות.
דוממות.
ההמולה, הצחוק, הרעש – נעלמו.
פנסי הרחוב לא דלקו. העיר עצמה נראתה נטושה, כמו תפאורה שנשכחה אחרי ההצגה.
המשכתי ללכת אחריו בשקט... עד שהוא נעצר.
פתאום.
בלי הסבר.
"מ־מה קרה?" לחשתי, מנסה להציץ מעבר לכתפו.
"יש כאן משהו לא בסדר," הוא השיב בקול נמוך, דרוך.
עיניו נעו במהירות מתחת לברדס.
"מה זאת –" לא הספקתי לשאול כשהוא קטע אותי.
"בלי שאלות. תעמדי מאחוריי."
קפאתי, ונעמדתי בצילו.
ואז שמעתי את זה גם – רעש עמום.
כמו חריקה...
ותנועה מהירה, נשרכת, של משהו שזוחל.
"מה זה...?" לחשתי שוב, כמעט בלי קול.
הוא שלף משהו מהכיס – דיסקית עגולה, מבריקה, שאפילו לא הספקתי לזהות לפני שהוא זרק אותה לרצפה.
ברגע שנגעה באבנים, היא נדלקה באור כחול דק, שיצר הולוגרמה מסתובבת —
ובתוך שנייה, האור עטף אותנו כמו מגן. אני לא יודעת איך, אבל ידעתי באותה שנייה — האור הזה מסתיר אותנו.
"מה זה?" שאלתי בלחישה.
"מסווה זמני. הוא לא יחזיק הרבה," הוא לחש בתשובה. עיניו עדיין משוטטות בחשכה.
"תקשיבי טוב, ואל תשאלי שאלות — אם תראי משהו שזז, את לא מדברת, לא זזה, לא נוגעת."
הנהנתי בהיסוס.
ואז שמתי לב אליו — ממש בהמשך הרחוב, בין הבניינים החשוכים, יצור דמוי־משהו לא לגמרי מוגדר התחיל להופיע. זה לא היה כמו ההוא מהסמטה — זה היה אחר.
לא הלך. לא ריחף. הוא השְׁתַּרְבֵּב. גופו נראה כאילו הוא מתנדנד מצד לצד, מתמוסס, ואז מתמצק שוב. לא היה לו פנים. רק מסכה לבנה עם עין אחת שחורה באמצע.
הוא עבר בדיוק לידינו. הוא לא ראה אותנו. אבל נשבעתי שהוא הסתובב רגע, כאילו מרגיש שאנחנו פה.
היד שלי רעדה. רציתי להיאחז בבחור לידי, אבל קפאתי.
כשהיצור חלף ונעלם, הוא שחרר אנחת רווחה. "הם מתחילים להופיע גם כאן. לא טוב."
"מי אלה?" שאלתי בשקט, קולי רועד קלות. "מ-מה הם?"
הוא השתהה לרגע, לא ענה לשאלתי, אבל לבסוף אמר. "אנחנו קוראים להם 'הסרוקים'. הם תוצאה של מה שנשאר... כשצבע נמחק."
"צבע... נמחק?" שאלתי, לא מבינה.
"כן," הוא ענה. ואז הסתובב אליי לאט, קולו נמוך.
"וזה בדיוק מה שהם מנסים לעשות לך."

הוספת תגובה

שם מיקמק
תגובה

	היום 13:32	7מקמק1234	7
תודהה, פרק 10 כבר יצא! תהנו!

	אתמול 20:23	פנדה1925	6
קראתי את כל החלקים, כולל פרק 9 ממש יפה, אני גם עוקב כמובן

	אתמול 14:31	33שלוש33	5
אימא ככ יפה

	אתמול 14:25	7מקמק1234	4
תודהה, כתבתי את פרק 9! הוא זמין לקריאה עכשיו. ^___^

	אתמול 10:38	קאסתרוויל	3
אמאלהה את כותבת סופר מעניין

	אתמול 09:31	רותםק944	2
מעניין עוד פרקק

	לפני 2 ימים 22:41	רותםק944	1
תהי סופרת אוקי? למען המדינהה