|
ציידי הרוחות, פרק 2
|
לפני 3 ימים |
פרק 2: הקרב על העיר
עם נחיתתם הדרמטית שהדהדה ברחובות ההרוסים, צוות ציידי הרוחות – מגה, בלייז וספארק – נכנס לפעולה מיידית. מגה, בקור רוח כמעט על-אנושי, כיוון את משקפי הרנטגן המהבהבים שלו, שמסמנות את תוואי הרוחות השקופות, כאילו מגדירות את מטרותיהן הנסתרות. הנשק המשוכלל בידו שאג בקול עמוק, כמו מנוע רב עוצמה, וקרני אנרגיה כחולות בוהקות נורו לעבר צללים מתערבלים, לוכדות אותם בזה אחר זה במיכלים הזוהרים שהיו מחוברים למכשיר. כל לכידה לוותה בקול יניקה חזק, כאילו הרוח נשאבת אל תוך כלא בלתי נראה.
בלייז, כולו מלא באדרנלין שהזרים בעורקיו, זינק קדימה כמו קפיץ משוחרר. ידו הרובוטית, ירתה מטחים מהירים של פעימות אנרגיה משתקות. הוא נע במהירות מסחררת בין החורבות שהשאירו הרוחות אחריהן, חומק בקושי ממתקפות נגדיות של רוחות כעורות ומתערבלות. כמו שומר ראש בלתי נראה, הוא טיהר את דרכם של המיקמקים המבוהלים, כיוון אותם בתנועות ידיים חדות אל מקום מבטחים – תחנת האוטובוס התת-קרקעית, ששימשה כמקלט מאולתר.
ספארק, למרות הלחץ הבלתי נסבל של הקרב, שמר על קלילות אופיינית. "מישהו הזמין רוחות רפאים היום? כי אני חושב שהכתובת שגויה, הן לא ברשימת המוזמנים למסיבה שלי!" הוא קרא בקול, מלווה את הבדיחה ביריה של מטח אנרגיה מדויק ששלח רוח אחת היישר לתוך מיכל הלכידה שלו. שיערו האדום הבוהק התנופף ברוח הפראית שחוללה הרוחות, ופניו היו מרוכזות באופן מפתיע, שילוב מוזר של רצינות מוחלטת עם ניצוץ שטותי בעיניים.
לירי, שהתכווצה עדיין מאחורי דוכן העיתונים ההפוך שהעניק לה מסתור דל, הרימה בזהירות רבה את ראשה. דרך פתח צר בין העיתונים המקומטים, היא ראתה את השלושה בפעולה. הם נראו עוצמתיים, יעילים ומדהימים, כאילו נלקחו היישר מתוך סרט גיבורי-על. אבל משהו צד את עינה. אחד מהם, עם השיער האדום הבוהק, נראה מוכר באופן מוזר, מוכר מדי. "ספארקי?" לחשה לעצמה, לא מאמינה למראה עיניה ההמומות. מה הוא עושה שם, בחזית הקרב המטורף? ולמה הוא לובש את המשקפיים המוזרות האלה? והרובה הזה, זה בכלל לא נראה כמו משחק! זו לא קומדיה, זו מציאות מבהילה. היא ניסתה שוב לחייג אליו, מתוך תקווה שאולי היא טועה, שאולי היא חולמת, אבל הטלפון לא ענה, רק צליל תפוס צורם ומייאש.
בדיוק אז, רוח אפורה וגדולה במיוחד, שנראתה כמו ענן סוער ועכור של עשן, התקרבה בפתאומיות לדוכן העיתונים שלה. רעש חזק של חפצים נשברים התקרב אליה, צליל של הרס טוטאלי, כאילו הרוח פשוט עברה דרך כל מה שנקרה בדרכה. לירי נבהלה והתכווצה עוד יותר, קורעת את העיתונים בניסיון להיעלם. היא אחזה חזק בקמע העתיק שעל צווארה, ליבה דופק בחוזקה עד שחשבה שיקפוץ מבין צלעותיה. היא הרגישה צינה עזה ובלתי נסבלת חודרת לעצמותיה, צינה של יאוש ופחד טהור. הרוח המאיימת התכוננה לזנק עליה, כולה מעורבלת באנרגיה אפלה.
"התרחקי ממנה, עכשיו!" קול מוכר נשמע בבהלה קרובה, קול שהיה מלא בדאגה. זה היה ספארק. הוא זינק לעברה במהירות בזק, הרובה בידו יורה מטח אנרגיה חזק לעבר הרוח שתקפה את לירי, והיא התרחקה ביללה חדה של כאב. "לירי! מה את עושה פה?! את חייבת לברוח, זה מסוכן!" הוא קרא, נשמע מודאג וכועס בו זמנית, פניו נראו אחרת לגמרי תחת אורות המשקפיים. הוא הוריד מעט את משקפיו, ועיניו הכחולות נפערו בהלם מוחלט כשזיהה את חברתו הטובה בלב הסכנה.
"ספארקי? מה, מה קורה פה? למה אתה עם הדברים האלה? מהן הרוחות האלה?" היא מילמלה, קמה ממחבואה, נכנסת בלי משים ישירות למרכז הקרב המטורף, עיניה מבוהלות ומבולבלות.
"אין זמן להסברים, לירי! תברחי! אני אדאג לך!" הוא תפס את ידה, מושך אותה בחוזקה אך בעדינות אל מאחורי קיר הרוס למחצה. בדיוק אז, רוח נוספת, חלפה מעליהם, מנסה להתקיף. ספארק, בזינוק מהיר ומחושב, השתמש בגופו כדי להגן על לירי, משתטח מולה, תוך כדי שהוא מפעיל את הרובה שלו ויורה ברוח. היא התפוגגה ביללה חלשה. הקרב המשיך להשתולל סביבם בכל עוצמתו, כשצוות ציידי הרוחות נאבק על חייה של העיר כולה, וספארק, גם על חייה של לירי.
המשך יבוא… |
|
קאסתרוויל