|
ציידי הרוחות, פרק 1
|
לפני 4 ימים |
פרק 1: התקפה במיקמק סיטי
קרני שמש זהובות האירות את מיקמק סיטי, והבטיחו יום נוסף של שלווה וכיף. ריח מתוק של מאפים טריים מהמיקפה התערבב באוויר עם ציוץ ציפורים עליז, ובדוכני המיצים הצבעוניים כבר החלו להיווצר תורים ארוכים. בכיכר המרכזית, קבוצת מיקמקים קטנים התגלגלה מצחוק בתחרות בועות סבון סוערת, כאשר בועות ענק צבעוניות ריחפו באוויר הפריך. הכל היה רגוע, מושלם, ובדיוק כמו שמיקמקית בשם לירי אהבה. היא ישבה על ספסל עץ ישן בפארק, עלי כותרת נושרים בעדינות לרגליה, ושקעה כולה בין דפי ספר הרפתקאות מרתק.
לפתע, בלי שום אזהרה, צללים חולפים החלו לרקד על קירות הבתים, מהירים וקלים יותר מהרוח עצמה. בחנות הצעצועים הסמוכה, שם ויטרינה מלאה בצעצועי מיקמקופטר הסתובבה לאיטה, אחד הצעצועים הלא מחוברים החל לרחף באוויר. ואז הוא הסתובב במהירות מטורפת, משוחרר מכל כבל. מיקמקים הרימו את מבטם בסקרנות והשתאות. "היי, תראו את זה!" קרא מיקמק אחד, בעיניים פעורות, שולף מיד את המיקמפון שלו כדי לצלם את הפלא. "מגניב! אולי זה צעצוע חדש עם טכנולוגיה סודית?" הצחוקים החלו להישמע בכיכר, מיקמקים אחרים הצטרפו לצילום, משועשעים מהתופעה המסתורית.
אבל האווירה השובבה נגוזה במהרה. הבובה המרחפת נחבטה בעוצמה בקיר הזכוכית והתרסקה לרסיסים. קולות צחוק הרוחות, חדים ומצמררים, מילאו את האוויר. צללים נוספים, גדולים וכעורים יותר, החלו להתעופף בטירוף, דוחפים שולחנות כבדים במיקפה ומנפצים חלונות ראווה בזה אחר זה בקול נפץ. קולות רשרוש מאיימים, כאילו משהו בלתי נראה חג מעל ראשיהם, גרמו למיקמקים רבים לקפוץ. השמיים הכחולים התקדרו לפתע בעננים שחורים ומאיימים, וברקים בהירים החלו להאיר את השמיים, מלווים ברעמים חזקים שהרעידו את האדמה.
"אלה לא סתם צללים! אלה רוחות רפאים!" צרח מיקמק מבוהל, כשהרוח העזה החלה להעיף כסאות עץ כבדים ועצים קטנים מהעציצים. פאניקה מוחלטת השתלטה על הכיכר. צרחות אימה נשמעו מכל עבר כשהמוני מיקמקים החלו לברוח בטירוף, מנסים למצוא מסתור בחנויות ובסמטאות האחוריות. לירי, עם לב הולם, מצאה מחסה מאחורי דוכן עיתונים הפוך. ידיה רעדו כשהיא שלפה את המיקמפון שלה וניסתה לחייג לספארק, חבר שלה. שוב ושוב היא ניסתה, אך קולו של ספארק לא נשמע, רק צליל תפוס מייאש.
ואז, רגע לפני שהייאוש השתלט כליל, על גג בניין הראשי של מיקמק סיטי, הופיעו שלוש דמויות יוצאות דופן. מגה, מפקד הצוות, עמד בראשם, גובהו מרשים, רטייה מסתורית מכסה את עינו האחת. לצדו, בלייז, עם קפוצ'ון כהה שפסים כחולים זוהרים נמתחו עליו, ויד רובוטית נוצצת על זרועו, מתח גבוה היה ניכרו בכל תנועה שלו, מוכן לכל. ואז, ספארק, עם שיער אדום בוער שנראה כאילו נדלק מאנרגיה פנימית, וחיוך קונדסי שנעלם ברגע שראה את הכאוס המתחולל מטה. הם היו מצוידים במשקפי רנטגן ובידיהם, אקדחי-לכידה מיוחדים עם קצוות זוהרים.
"קדימה, חבר'ה! אין זמן לבזבז!" קרא מגה בקולו השקט אך נחוש, מבטו סורק את הזירה. "כמו תמיד!" ענה בלייז, קפיץ בידו הרובוטית. ספארק הנהן, רציני לרגע. השלושה קפצו בתיאום מושלם מגג הבניין, כמעט כמו ציפורים נופלות מהשמיים, וצוללים אל תוך ההמולה שבעיר. הם נחתו ברחוב ההרוס בעוצמה, כמעט בלי רעש, משקפיהם מאתרים מיד את הרוחות השקופות המתעופפות. קרני אנרגיה כחולות פרצו בקול שריקה מהאקדחים שלהם, פוגעות ברוחות ומדללות אותן לתוך המיכלים הזוהרים של כלי הלכידה. המיקמקים שצפו בהם, מבוהלים ומפוחדים עד לפני רגע, עצרו כעת את נשימתם, התקווה הבהבה מחדש בעיניהם.
המשך יבוא… |
|
