|
פרק 7 | על אחריותך בלבד
|
לפני 4 ימים |
לרגע פשוט קפאתי. עיניי נותרו נעוצות בגבו המתרחק, נבלע בין הצללים — אבל לא נתתי לו להיעלם.
הלב שלי זינק כשזינקתי אחריו.
"מי אלה? מי זה הם?" שאלתי בנחרצות.
הוא המשיך ללכת כאילו לא שמע, אבל אז נעצר. קולו נחת חד כתער:
"אלה לא אנשים שכדאי לך להכיר. כל מה שאת צריכה לעשות עכשיו — זה להסתובב ולחזור למקום שממנו באת."
אבל אני לא זזה. לא מוותרת.
הידיים שלי התכווצו לאגרופים, השפתיים התהדקו. משהו בו הסריח מסודות.
"הלוואי שיכולתי לעזוב," אמרתי, "אבל אני תקועה כאן."
צעדתי בעקבותיו. הוא לא עצר, לא ענה — אבל אני לא ויתרתי.
"אם אתה מכיר את המקום הזה, אולי תוכל לעזור לי לצאת. אני לא מכירה פה אף אחד, ואם אתה אומר שיש כאלה שיכולים למצוא אותי— אז אני חייבת עזרה."
הוא האט מעט. קולו חזר, קר כקרח:
"אני לא הבנאדם שאת יכולה לבקש ממנו עזרה כזו."
"אתה כן. כי אתה היחיד שנמצא פה. ואם הם באמת כאלה מסוכנים — אז זה גם נוגע אליך, לא?"
הוא שתק. ראיתי איך פרקי הידיים שלו מלבינים מהאגרוף. ואז, בקושי, אמר:
"תאמיני לי... אני לא מישהו שאפשר להישען עליו. אם אין לך מישהו אחר — זו לא הבעיה שלי."
הוא התחיל ללכת — אבל לא יכולתי לשתוק.
"אז למה הצלת אותי מרוח הרפאים הזאת?!" קראתי, "אם אני בכלל לא הבעיה שלך?"
הוא נעצר. הכתפיים שלו נמתחו. שקט. ואז — קללה חרישית. נשימה כבדה.
כשהסתובב אליי, עיניו הסגולות ננעצו בי כמו להב. יפות. מצמררות.
"אם את באמת עד כדי כך עקשנית," אמר בשקט, "אז קדימה. תסמכי עליי.
אבל אני מבטיח לך — מהר מאוד, לפני שתביני בכלל מה קורה, את תתחרטי על זה."
הוא שתק רגע, ואז הוסיף:
"את יכולה לנסות להיעזר בי. אני לא אעצור אותך.
אבל התוצאות? הן כבר לא באחריותי."
ואז, בלי להביט לאחור, הסתובב והחל לצעוד.
אבל הפעם — הוא השאיר לי את ההחלטה.
אם להישאר לבד,
או לצעוד אחריו — לתוך האי־ודאות.
לתוך הצללים. |
|
