|
פרק 6 | מבט כמעט שקוף
|
לפני 6 ימים |
עיניי נפערו כשראיתי את הדמות שעמדה לצידי. מיקמק… או משהו שהזכיר מיקמק.
הוא לא היה כמו האחרים. הצבע שלו היה דהוי, כמעט שקוף. אם רק הייתי מתרכזת – אולי הייתי מצליחה לראות דרכו, כאילו היה רוח רפאים.
עורו היה בגוון בין אפור ללבן – גוון שלא יכולתי אפילו לתאר.
אבל הכי מוזרות היו עיניו: האישון שלו היה לבן, והמסביב שחור. מראה הפוך, מעוות, שהקפיץ אותי לאחור וגרם לי לבלוע רוק.
בלי לדעת מי הוא – ידעתי שהוא סכנה.
הוא החזיק מכשיר מוזר, דמוי טלפון בלי מקשים, עם אנטנה באורך של אצבע וחצי. על המסך הירוק הבהבו נקודות אדומות קטנות – כאילו עקב אחרי משהו.
ואז הוא כיוון את המכשיר לעברי.
קפאתי. נרתעתי, גופי התכווץ כמעט בלי שליטה.
עיניו הלא-אנושיות הצטמצמו קלות.
"קצת מוזר," הוא מלמל, ואז הביט בי ואמר בקול שקט מדי, קר מדי:
"את לא מפה, נכון?"
הקול שלו לא היה צעקה – הוא היה שקט. וזה מה שבאמת הלחיץ אותי.
"עני לי," הוסיף, בקול מהודק, כמעט חלול.
אבל לא עניתי. פשוט לא הצלחתי.
הרגשתי איך הדם מתרוקן מהפנים שלי.
והוא המשיך: "אם לא תעני... ההשלכות לא יהיו נעימות."
הפעם הלב שלי ממש זינק. זה היה איום, ברור.
לא ידעתי מה הוא, מה הוא ראה בי, או מה הוא מחפש – אבל הבנתי דבר אחד:
אני חייבת לברוח. עכשיו.
בלי לחשוב פעמיים, הסתובבתי – והתחלתי לרוץ.
רצתי כאילו חיי תלויים בזה, בלי להביט אחורה.
אבל אז...
הפחד גבר.
לא שמעתי אותו רודף אחרי. לא נשמעו צעדים. לא נשמעה צעקה.
כשהעזתי להביט לאחור –
הוא כבר לא היה שם.
נשימתי נקטעה. דופק הלב שלי התהפך בין הצלעות.
אבל המשכתי לרוץ – כאילו הוא עדיין מאחורי.
ואז –
ידיים משכו אותי לתוך הצללים.
צרחתי.
הידיים חסמו לי את הפה, ואז שמעתי לחישה.
"ששש... הוא ישמע אותך."
הקול היה אחר – אנושי. רגיל.
ניסיתי להירגע.
היינו בתוך סמטה חשוכה. והלב שלי פעם כמו תוף.
ואז – הוא שוב הופיע.
הדמות ההיא… הוא חלף לאט ממש מול הסמטה, בדיוק איפה שעמדתי לפני שנמשכתי פנימה.
אבל הוא לא הלך.
הוא ריחף – כמה סנטימטרים מעל הקרקע.
רגליו לא זזו, גופו כאילו התפוגג והופיע מחדש בכל צעד.
קודם הופיע – ואז נעלם. שוב הופיע – ואז כאילו נדף באוויר.
זה היה יותר מדי.
רעדתי. הגוף שלי לא הקשיב לי. פחדתי אפילו לנשום.
כשהדמות סוף סוף התרחקה, הידיים שהחזיקו בי שחררו. הסתובבתי.
ראיתי אותו.
מיקמק אחר. שונה.
עיניו היו סגולות, מבריקות, בוהקות מתוך ברדס סגול כהה שכיסה את ראשו.
הוא לא דיבר מיד. רק הביט לשביל שבו עברה הרוח ההיא… ואז לחש:
"כדאי לך לשמור מרחק ממנו."
הוא הסתובב ופסע עמוק יותר לתוך הצללים.
נשארתי רגע לעמוד שם, קפואה.
ואז התעשתתי.
"רגע… היי!" קראתי אחריו. "למה הצלת אותי?"
אבל בתוך תוכי ידעתי – זו לא באמת הייתה השאלה שרציתי לשאול.
רציתי לדעת מי זה.
מה זה.
ולמה הוא ידע שאני לא מכאן.
"אתה מכיר אותו?" שאלתי. "למה הוא רדף אחרי??"
המיקמק בברדס נעצר. לא הסתובב. רק נשף בעדינות מאפו, ואז אמר:
"אם את לא שייכת למקום הזה – את בסכנה.
אם תמשיכי…
הם ימצאו אותך.
ולא ירחמו." |
|
קאסתרוויל