|
פרק 5 | העיר שמעבר לצבע
|
לפני 3 ימים |
עשיתי צעד אחד קדימה.
הרגליים שלי רעדו, אבל לא עצרתי.
לא הייתה לי סיבה אמיתית ללכת… אבל גם לא הייתה לי סיבה להישאר.
נעמדתי לרגע בפתח, עדיין לא יוצאת.
מעבר לדלת לא ראיתי דבר, חוץ מבוהק לבן. לא מסנוור – אבל לבן לגמרי, כאילו לא שייך לעולם הזה.
עצמתי עיניים. לקחתי נשימה.
ואז – עשיתי את הצעד הראשון פנימה.
וברגע שנכנסתי –
האור נמוג.
והעולם… השתנה.
מצאתי את עצמי באמצע עיר הומה.
אבל לא עיר רגילה.
חנויות ודוכנים צבעוניים הופיעו בכל פינה.
מיקמקים – כמוני, רק בכל צבעי הקשת – ריחפו קלות מעל הקרקע עם נעליים מיוחדות. הם קנו, דיברו, צחקו, שרו.
שלטים צבעוניים הופיעו באוויר ונעלמו שוב, כאילו גם לעיר עצמה יש מחשבות.
והכול הרגיש... חי.
לא רק במובן הפיזי – חי באמת. כאילו כל מחשבה שלי יכולה לשנות את המקום הזה.
ואז שמתי לב –
אני כבר לא כתומה.
העור שלי הפך לתכלת.
תכלת עמוק, כמו השמיים אחרי סערה.
הסתכלתי על עצמי. זה הרגיש שונה. נעים. כמו התחלה חדשה.
"מה זה אומר?" לחשתי.
"האם כל צבע לוקח אותי לאזור אחר במפה?"
ומיד אחר כך –
מחשבה חדה כיווצה לי את הבטן:
מה אם יש צבעים... שאין להם אזור במפה?
מה אם יש צבעים שאף אחד לא אמור לחשוב עליהם בכלל?
פחד שקט התפשט בי. אבל מיהרתי להשתלט עליו.
לקחתי נשימה עמוקה.
כל עוד אני לא חושבת על צבעים מסוכנים, אין מה לחשוש. שכנעתי את עצמי.
איגרפתי את ידי.
והתחלתי לצעוד – אל הלא נודע.
לא באמת ידעתי מה אני מחפשת פה, אבל ידעתי מה אני רוצה:
לצאת.
ולחזור לעצמי – לבת האדם שאני.
לא הספקתי לעשות שני צעדים –
כשהרמקולים בעיר נשמעו פתאום, וקול נשי, עליז וצורם-קלות, בקע מהם:
"שלום לכל מיקסיטי!!"
תוך שניות, חצי מהמיקמקים סביבי עצרו והתחילו לרוץ לעבר הקול. לחישות, צחקוקים, התרגשות.
הרמתי גבה.
מה קורה פה?
החלטתי לעקוב אחריהם.
מצאתי את עצמי עומדת מול במה ענקית. מסביבה – לפחות אלפיים מיקמקים.
ועל הבמה – עמדה מיקמקית אחת.
שערה בלונדיני, אסוף לפקעת מסודרת בקפדנות. עורה בגוון כחול-סגלגל, עיניה כחולות כמו ים בשיאו.
ביד אחת החזיקה מיקרופון, וחייכה.
חיוך מתוק מדי.
כזה שנראה אמיתי, אבל לי עשה צמרמורת לא מוסברת.
"היום," קראה בקול נמרץ, "אני וכל צוות מיקמק הנכבדים שמחים להכריז שבעוד עשרים וארבע שעות בדיוק תתחיל משימה חדשה!"
המון צהלות נשמעו.
"כל מיקמק או מיקמקית יוכלו להשתתף בה – ורק ארבעה שיצליחו לעבור אותה הכי מהר... יקבלו את הפרסים הכי שווים שיש!"
קולות שמחה, שאלות נזרקות באוויר, ידיים מתנופפות.
היא המשיכה לחייך.
ואני?
עמדתי שם, מתבוננת מהצד, ולראשונה זה פגע בי באמת:
אני תקועה פה. במשחק מיקמק.
אבל לא בגרסה שזכרתי מהילדות –
אלא בגרסה שגרמה לי לצמרמורת.
הכול נראה יפה מדי, חי מדי.
ולפעמים, דווקא המקומות הכי יפים… הם הכי מסוכנים.
באתי להסתובב, להתרחק מההמולה,
אבל הלב שלי החסיר פעימה כששמעתי קול גברי, קריר וצלול, עוצר אותי:
"את לא מפה, נכון?"
הרמתי את ראשי לאט.
והקפאתי. |
|
