|
פרק 4 | צבעי מעבר
|
לפני 4 ימים |
הלב שלי האיץ, ועיניי נפערו כשראיתי את המשפט.
"רק בזיכרון כשתזכרי. בבחירה – תצאי."
חזרתי אחריו בלחש, שוב ושוב, בעוד הלב שלי דוהר בטירוף.
המילים נראו כמו רמז, כמו חידה – או פקודה.
זיכרון…
לקח לי רק רגע להבין למה הכוונה – ואז, כאילו הכל חזר בבת אחת.
הדרך שבה נכנסתי לכאן... לא הייתה מקרית.
הצבע הכתום.
התבוננתי בו. התעמקתי בו.
הוא משך אותי פנימה – ומשהו בי נענה.
זה לא היה קסם.
זו הייתה מחשבה. בחירה.
ועכשיו – נראה שהמקום הזה דורש ממני לעשות זאת שוב.
המבט שלי חזר אל הדלת, ואז אל שלושת המילים שהתנוססו שם יחד עם המשפט ההוא.
"בבחירה – תצאי."
"מה אם… אני צריכה לבחור צבע?" לחשתי.
"מה אם אחשוב על צבע אחר, כמו שחשבתי אז על כתום? אולי זה מה שיפתח את הדרך החוצה…"
נשמתי עמוק, נשכתי את שפתי התחתונה ואיגרפתי את ידיי.
היה לי ברור – זו ההשערה הכי טובה שלי. אולי היחידה.
"אוקיי. אני יכולה לעשות את זה," לחשתי לעצמי.
"זו התאוריה הכי הגיונית שלי."
עצמתי עיניים.
צבע.
איזה צבע?
לא כתום.
הוא לא הרגיש לי נכון.
אני צריכה משהו אחר. צבע אחר.
חשבתי על הצבע שתמיד אהבתי.
צבע שקט, מרגיע, רחוק.
תכלת.
הריכוז שלי התחדד. נתתי לצבע הזה להתמלא בי.
ולפתע – קול מנעולים רך נשמע.
עיניי נפערו.
המילים שעל הדלת נמחקו –
ומילה אחת התנוססה במקומן:
עיר.
הלב שלי קפץ בין צלעותיי –
והדלת…
נפתחה.
רוח קלה נשבה מבעדה, נושאת איתה ריח אחר – ריח של מקום שונה, מקום שעוד לא הכרתי עדיין.
אור חלש בקע מתוכה – לא אור מסנוור, אלא כמו נשימה של מקום אחר.
העולם שמעבר חיכה.
שקט.
עמוק.
לא מוכר.
ולשבריר שנייה… נדמה היה לי שאני שומעת קול.
לא הייתי בטוחה מה.
אולם, לא התכוונתי להישאר כאן יותר.
לקחתי צעד קדימה.
לא ידעתי מה מחכה לי שם,
אבל ידעתי דבר אחד:
זו הבחירה שלי. |
|
