|
סיפור בהמשכים | השינוי
|
לפני 6 ימים |
מיקמק.
מיקמק.
מיקמק.
את זה אני שומעת כל יום.
לא באמת מבינה מה כל כך מיוחד בזה.
כל הילדים בכיתה שלי מדברים עליו – אבל לא איתי.
הם מדברים עם ילדים אחרים, במסדרון. אני… היחידה שמגלגלת עיניים בכל פעם ששוב מזכירים את השם הזה.
זה פשוט מטריף אותי.
בהפסקה, אני נעה בין ההמון. חלק יושבים במסדרון עם פלאפונים, בוהים במסך.
כולם מכורים. אני חושבת לעצמי בעייפות.
בקצה, קבוצת בנות מדברות בהתלהבות על השיער והאיפור של המיקמק שלהן, על איך הן עיצבו את החצר והבית הווירטואלי שלהן.
אני נאנחת.
די. פשוט די.
אפילו בחצר של בית הספר – שם לפחות יש שמיים פתוחים – גם שם כולם מדברים על מיקמק.
חשבתי שהיום הזה לא יכול להיות גרוע יותר מאתמול.
אבל טעיתי.
______________________________________
אני פוקחת עיניים.
רגע… זה חלום?
מצמצתי לאט.
מבט קצר לחלון – אור ורוד-כתום של עלות השחר.
מבט לשעון: 6:02.
נשמתי לרווחה. "יש עוד זמן לבית ספר," מלמלתי לעצמי.
תודה לאל – זה היה רק חלום.
אבל אז, כששכבתי ובהיתי בתקרה… משהו הרגיש מוזר.
משהו לא קשור.
התרוממתי לישיבה… ועיניי נפערו.
הידיים שלי… כתומות.
מה...?
קולי רעד.
פרשתי את ידיי מולי, סובבתי אותן לאט.
"אני… כתומה? מה בדיוק קורה פה?!"
הלב שלי דהר. הנשימה שלי השתבשה.
הרגשה עמומה… כאילו אני כבר יודעת מה קורה –
אבל פשוט מפחדת לאמת את זה.
קמתי בזהירות מהמיטה.
משהו היה מוזר – גובה אחר. נמוך יותר.
הלב שלי פעם כל כך חזק, שחשבתי שהוא יקפוץ לי מהמקום.
צעדים איטיים מול המראה.
העיניים שלי נפתחו לרווחה.
הפנים שלי החווירו.
עמדתי שם, לא זזה.
אני… מיקמקית.
זה לא חלום.
זה לא משחק.
זה אמיתי.
נכנסתי לעולם של מיקמק.
המשך יבוא... |
|
