|
לכתב אורח - השעון שלא עצר
|
היום |
לכתב אורח
השעון שלא עצר
בעיר קטנה בעולם המיקמקים, בין הרחובות הצבעוניים, החנויות הרועשות והבתים שכל אחד מהם נראה כאילו יצא מסיפור אחר, עמד בניין אחד שאף אחד כמעט לא נכנס אליו.
הבניין היה גבוה, ישן ומעט מוזר.
על הדלת שלו היה שלט קטן שעליו נכתב:
"חנות הזמן — פתוחה תמיד, אבל לא לכל אחד."
אף אחד לא באמת ידע מי מנהל את החנות.
היו כאלה שאמרו שמדובר במיקמק זקן שחי שם כבר מאות שנים.
אחרים טענו שאין שם אף אחד בכלל.
והיו כאלה שפשוט אמרו שמדובר בעוד אגדה שמיקמקים המציאו כדי שיהיה להם על מה לדבר.
אבל יום אחד, מיקמק צעיר בשם ניב החליט לבדוק בעצמו.
ניב היה מיקמק שאהב מאוד דברים נדירים.
לא סתם נדירים.
הוא רצה להיות הראשון בכל דבר.
אם יצא פריט חדש — הוא היה חייב להשיג אותו לפני כולם.
אם הופיע משחק חדש — הוא היה חייב להיות הראשון שמסיים אותו.
אם נפתח מקום חדש — הוא היה הראשון להיכנס.
ואם מישהו אחר הצליח לפניו?
הוא היה מתעצבן.
מאוד.
יום אחד ניב עבר ליד חנות הזמן.
הוא עצר.
הסתכל על השלט.
ואז על הדלת.
"פתוחה תמיד, אבל לא לכל אחד?" הוא מלמל.
הוא הסתכל ימינה.
שמאלה.
אף אחד לא היה בסביבה.
ניב פתח את הדלת.
חריקה ארוכה נשמעה.
"שלום?"
אין תשובה.
הוא נכנס.
בתוך החנות היה חושך כמעט מוחלט.
על הקירות היו מאות שעונים.
שעונים גדולים.
שעונים קטנים.
שעוני חול.
שעונים עם מחוגים.
שעונים בלי מחוגים.
שעונים שהלכו קדימה.
שעונים שהלכו אחורה.
ואפילו שעונים שלא זזו בכלל.
במרכז החנות עמדה תיבה מזכוכית.
ובתוכה היה שעון קטן וזהוב.
ניב התקרב אליו.
על השעון היה חרוט:
"לכל אחד יש זמן. לא לכל אחד יש סבלנות."
ניב צחק.
"מה זה אמור להביע?"
"זה אומר שאתה לא אמור להיות פה."
ניב קפץ.
מאחוריו עמד מיקמק זקן עם משקפיים עגולים, חליפה כחולה וכובע גבוה.
"מי אתה?" שאל ניב.
"השומר."
"שומר של מה?"
"הזמן."
ניב גלגל עיניים.
"אני רק מסתכל."
"כולם אומרים את זה."
"מה יש בשעון?"
השומר הביט בו.
"מה אתה רוצה?"
"את השעון."
"אתה אפילו לא יודע מה הוא עושה."
"לא משנה. הוא נראה נדיר."
השומר חייך.
"וזאת בדיוק הבעיה."
ניב לא הבין.
השומר פתח את התיבה והוציא את השעון.
"זהו שעון הזמן."
"ומה הוא עושה?"
"אם תסובב את המחוגים קדימה, תוכל להגיע לרגע בעתיד."
ניב מיד התלהב.
"באמת?"
"כן."
"ואם אחזיר אותם אחורה?"
"תוכל לחזור לרגע שכבר עבר."
ניב הסתכל על השעון בעיניים נוצצות.
"אני יכול לשנות את מה שקרה?"
השומר שתק.
"אני יכול לחזור לפני שמישהו השיג פריט נדיר?"
שקט.
"אני יכול לחזור לפני משחק ולנצח?"
שקט.
"אני יכול לחזור לרגע שבו הפסדתי בתחרות?"
השומר הניח את השעון על השולחן.
"אתה יכול לחזור."
"מעולה!"
"אבל..."
ניב נעצר.
"יש מחיר."
"איזה מחיר?"
"כל פעם שאתה משנה משהו בעבר, משהו אחר בהווה משתנה."
ניב צחק.
"זה הכול?"
"זה לא הכול."
השומר התקרב אליו.
"אתה לא יכול לדעת מה ישתנה."
ניב הסתכל על השעון.
הוא חשב לרגע.
ואז אמר:
"אני מוכן."
השומר הביט בו זמן רב.
לבסוף הוא מסר לו את השעון.
"יש לך שלוש נסיעות בזמן."
"שלוש?"
"שלוש."
"ואז?"
"ואז השעון ייעלם."
ניב הנהן.
הוא לא באמת הקשיב.
כל מה שעניין אותו היה דבר אחד:
הוא יכול לשנות את העבר.
הוא יצא מהחנות כשהשעון בכיסו.
---
הנסיעה הראשונה הייתה לתחרות גדולה שהתקיימה שבוע קודם.
ניב השתתף בתחרות עיצוב.
הוא השקיע בה המון.
אבל בסופו של דבר הוא הגיע למקום השני.
מי שניצח היה חבר שלו, עידו.
ניב לא היה מוכן לקבל את זה.
הוא הגיע לחדר שלו, הוציא את השעון וסובב את המחוגים.
האור בחדר השתנה.
פתאום הכול הסתחרר.
ואז—
בום.
ניב עמד שוב בחדר התחרות.
שבוע קודם.
עידו עדיין ישב לידו.
"אתה בסדר?" שאל עידו.
ניב חייך.
"מעולם לא הייתי יותר בסדר."
הוא הכין את העיצוב שלו מחדש.
הפעם הוא שינה כמה דברים.
הוא הוסיף צבעים.
שינה את הצורה.
הוסיף רעיון קטן שחשב עליו לאחר מכן.
והפעם—
הוא ניצח.
הקהל מחא כפיים.
עידו חייך ולחץ לו את היד.
"כל הכבוד!"
ניב חייך.
הוא הצליח.
הוא חזר להווה.
אבל משהו היה שונה.
עידו לא היה שם.
ניב חיפש אותו ברשימת החברים.
כלום.
הוא שאל מיקמקים אחרים:
"אתם מכירים את עידו?"
אף אחד לא ידע על מי הוא מדבר.
ניב חזר לחנות הזמן.
"הוא נעלם."
השומר הביט בו.
"מי?"
"עידו."
"אתה שינית את העבר."
"לא ידעתי שזה יקרה!"
"ולכן הזהרתי אותך."
"תחזיר אותו!"
"נותרה לך נסיעה אחת."
ניב הביט בשעון.
"חשבתי שאמרת שלוש."
"זו הייתה הנסיעה הראשונה."
ניב קפא.
"אבל נשארו לי עוד שתיים."
"נכון."
"אני יכול להחזיר אותו?"
"אתה יכול לנסות."
ניב הסתובב.
הוא שוב סובב את המחוגים.
---
הפעם הוא חזר לרגע שלפני התחרות.
הוא לא השתתף.
הוא פשוט ישב בצד.
עידו ניצח.
הכול חזר להיות כמו שהיה.
ניב חזר להווה.
עידו היה שם.
הכול היה בסדר.
ניב נשם לרווחה.
אבל אז הוא שם לב לדבר אחר.
העיצוב שלו לא היה קיים.
כל הפריטים שהרוויח בתחרות — נעלמו.
כל ההישגים — נעלמו.
הוא לא היה מקום שני.
הוא אפילו לא השתתף.
"לא..."
הוא הסתכל על השעון.
נשארה לו נסיעה אחת.
הוא ידע שהוא צריך לעצור.
אבל הוא לא עצר.
הוא חשב על כל הדברים שרצה להשיג.
הוא חשב על פריט נדיר שפספס.
הוא חשב על תחרות אחרת שבה הפסיד.
הוא חשב על טעות שעשה לפני שנה.
והוא חשב:
"אם יש לי עוד נסיעה אחת, למה לא להשתמש בה?"
הוא סובב את המחוגים.
---
הפעם הוא חזר שנה אחורה.
ליום שבו פורסמה הודעה על פריט נדיר במיוחד.
הפריט היה כמעט בלתי אפשרי להשגה.
ניב פספס אותו בגלל שבאותו יום היה מחוץ למשחק.
הפעם הוא הגיע בזמן.
הוא השיג אותו.
הוא חייך.
"סוף סוף."
ואז השעון נעלם.
ניב חזר להווה.
אבל הרחוב היה שונה.
החנות שלו הייתה סגורה.
הבית שלו נראה אחרת.
חברים שלו לא זיהו אותו.
אפילו המיקמק שהיה מוכר לו במשך שנים הסתכל עליו ושאל:
"סליחה, אנחנו מכירים?"
ניב התחיל להילחץ.
הוא רץ אל חנות הזמן.
אבל היא לא הייתה שם.
במקום שבו עמדה החנות היה קיר לבנים.
הוא הסתובב ברחוב.
"איפה החנות?"
אף אחד לא ידע.
"איפה השומר?"
אף אחד לא ידע.
"איפה עידו?"
אף אחד לא ידע.
ניב התיישב על ספסל.
הפריט הנדיר היה בכיס שלו.
הוא הוציא אותו.
הוא הסתכל עליו.
פעם הוא חלם להשיג אותו.
עכשיו הוא היה אצלו.
אבל הוא הרגיש חסר משמעות.
כי לא היה לו עם מי לשמוח.
לא היו לו החברים שלו.
לא היו לו ההישגים שלו.
לא היו לו הזיכרונות שלו.
הוא השיג את הדבר שרצה.
אבל איבד את כל מה שהפך אותו למיוחד.
---
עברו כמה ימים.
ניב ניסה להתרגל לחיים החדשים.
הוא הסתובב ברחובות.
שיחק במשחקים.
קנה פריטים.
אפילו ניסה להכיר חברים חדשים.
אבל שום דבר לא הרגיש נכון.
יום אחד הוא ישב לבדו ליד היער.
מיקמק קטן התיישב לידו.
"אתה נראה עצוב."
"אני לא עצוב."
"אתה כן."
ניב הסתכל עליו.
"מי אתה?"
"שמי תום."
ניב חייך מעט.
"אני ניב."
"אני יודע."
ניב הופתע.
"אתה מכיר אותי?"
"כולם מכירים אותך."
"באמת?"
"כן. אתה המיקמק עם הפריט הנדיר."
ניב הסתכל על הפריט.
"זה מה שמכירים בי?"
"כן."
ניב הוריד את הראש.
תום שאל:
"אתה לא שמח?"
ניב שתק.
"פעם הייתי."
"למה לא עכשיו?"
ניב סיפר לו הכול.
על חנות הזמן.
על השעון.
על שלוש הנסיעות.
על עידו.
על התחרות.
על הפריט.
תום הקשיב.
כשהוא סיים, תום אמר:
"אולי אתה מנסה לתקן את הדבר הלא נכון."
"מה זאת אומרת?"
"אתה כל הזמן מנסה לשנות את מה שהיה."
"כי אני רוצה שהכול יהיה כמו פעם."
"אז למה אתה לא מתחיל ליצור את ה'פעם' מחדש?"
ניב הסתכל עליו.
"אני לא יכול להחזיר את הזמן."
"נכון."
"אז מה אני כן יכול לעשות?"
"תתחיל מכאן."
ניב חייך.
זו הייתה הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שהוא באמת חייך.
---
הימים עברו.
ניב התחיל מחדש.
הוא לא היה המיקמק המפורסם שהיה פעם.
הוא לא החזיק בכל ההישגים שהיו לו.
אבל הוא התחיל ליצור חדשים.
הוא הכיר מיקמקים.
הוא עזר לאחרים.
הוא השתתף במשחקים.
הוא הפסיד.
הוא ניצח.
והפעם, כשהפסיד, הוא לא ניסה לחזור בזמן.
הוא פשוט ניסה שוב.
כשהוא ניצח, הוא לא חשב איך היה יכול לנצח מהר יותר.
הוא פשוט שמח.
לאט לאט, הוא התחיל להכיר חברים חדשים.
יום אחד הוא אפילו פגש מיקמק בשם עידו.
ניב הסתכל עליו.
הוא הרגיש כאילו משהו מוכר חוזר אליו.
"עידו?"
"כן?"
ניב חייך.
"סתם."
הם התחילו לדבר.
אחרי כמה שבועות הם הפכו לחברים.
לא בדיוק כמו קודם.
אבל אולי אפילו טוב יותר.
---
שנה לאחר מכן, ניב חזר לאותו יער.
הוא הוציא מהכיס את הפריט הנדיר.
פעם הוא חשב שהוא הדבר הכי חשוב שיש לו.
עכשיו הוא פשוט היה פריט.
ניב הניח אותו בתוך קופסה.
על הקופסה הוא כתב:
"דברים שחשובים, אבל לא חשובים יותר מהאנשים."
תום הגיע אליו.
"מה אתה עושה?"
"נפטר מהעבר."
"אתה בטוח?"
"לא."
ניב צחק.
"אבל אני כבר לא צריך אותו כדי להיות שמח."
באותו רגע נשמעה חריקה מאחוריהם.
ניב הסתובב.
לרגע הוא חשב שהוא מדמיין.
אבל שם, בין העצים, עמדה דלת כחולה.
ועליה היה שלט קטן:
"חנות הזמן — פתוחה תמיד, אבל לא לכל אחד."
ניב התקרב.
הדלת נפתחה.
השומר עמד שם.
אותו כובע.
אותם משקפיים.
אותו חיוך.
"ידעתי שתמצא את הדרך."
ניב הסתכל עליו.
"אתה יכול להחזיר אותי?"
"לא."
ניב הופתע.
"לא?"
"את העבר אי אפשר לתקן."
"אז למה החזרת את החנות?"
"אני לא החזרתי אותה."
"אז מי כן?"
השומר חייך.
"אתה."
ניב לא הבין.
"אני?"
"ברגע שהפסקת לנסות לשנות את מה שכבר קרה, התחלת לבנות את מה שעוד יכול לקרות."
ניב הביט בשעונים שעל הקירות.
הפעם הם לא נראו מפחידים.
הם פשוט תקתקו.
אחד אחרי השני.
תק.
תק.
תק.
ניב הסתכל על השעון הגדול במרכז החנות.
"מה כתוב עליו?"
השומר הסתכל.
על השעון הופיע משפט חדש:
"אי אפשר לחזור בזמן, אבל אפשר לבחור מה לעשות עם הזמן שנשאר."
ניב חייך.
הוא יצא מהחנות.
תום חיכה לו בחוץ.
"מה היה שם?"
"כלום."
"כלום?"
ניב הסתכל לשמיים.
"הכול."
והם חזרו יחד לעיר.
לא כדי לשנות את העבר.
לא כדי לדעת מה יקרה בעתיד.
אלא פשוט כדי ליהנות מהיום שהיה להם.
כי בפעם הראשונה בחייו, ניב הבין משהו שהשעון ניסה ללמד אותו מהרגע הראשון:
העבר יכול להיות מלא בזיכרונות.
העתיד יכול להיות מלא בתקוות.
אבל הזמן היחיד שבאמת נמצא בידיים שלנו הוא הזמן שיש לנו עכשיו.
מוסר השכל: אל תבזבזו את ההווה בניסיון לשנות את העבר או לדאוג כל הזמן לעתיד. אי אפשר לחזור אחורה ולתקן כל טעות, אבל תמיד אפשר לבחור מה לעשות מהרגע הזה והלאה.
|
|
מוקדש
ל מיקמק2יצא, 2שתים1, לואי, ארנקור6, פם888, פוצקי202, ולכל, מי, שרואה, את, היצירה! | |
|
|
