|
סיפור לכתב אורח (פרולוג+פרק ראשון)
|
אתמול |
לפני שמתחילים את הסיפור, חשוב לי לציין שהעלילה של הסיפור, היא לגמרי פרי דמיון שלי, לא לקחתי השראה משום ספר, לכן אם אתם רואים בסיפור משהו דומה לאיזשהו ספר שאתם מכירים, אז תדעו שאני לא לקחתי ממנו השראה, הכול מהראש שלי.
תהנו❤️
הפרולוג:
אני צעדתי לאט בין המדפים המאובקים באבק ישן, שבספרייה הישנה והנטושה, מנסה לא להקשיב לכל חריקה של הרצפה.
הספרייה הייתה שקטה מדי, אבל שקט לא רגיל — שקט כזה שגורם לך להרגיש שמישהו מסתכל עלייך.
ואז ראיתי ספר שמשך את תשומת ליבי על שולחן העץ העקום והישן. ספר ישן מאוד, שמשך אותי אליו דווקא בגלל הכריכה שלו. הצלחתי לראות את הכריכה שלו למרות האבק והכריכה הקרועה. זה היה ספר בצבע אדום, מעוטר יפה יחסית, ונראה בין הספרים הכי ישנים כאן. נראה כמו ספר חשוב.
כשפתחתי אותו, שמתי לב שמשהו קטן נפל מהדפים על הרצפה.
הרמתי את זה ראשי, ושמתי לב לחתיכת נייר שלא הייתה שם לפני שפתחתי את הספר האדום והישן. סגרתי את הספר, הנחתי אותו על השולחן העקום בחזרה, והלכתי בזהירות אל חתיכת הנייר. הרמתי, והופתעתי שהיה כתוב עליו משהו.
והתאמצתי לראות מה היה כתוב בו בגלל שהוא היה פתק ישן, חצי קרוע, צהוב, ומאובק. עד שהצלחתי לקלוט מה כתוב בו. היה כתוב בו בצורה ענקית יחסית שהתפרשה על כל חתיכת הנייר, את המילים “היזהרו מהספרייה שלי”.
הידיים שלי רעדו. באתי מיד להראות את זה לרוני.
“רוני! תראי… תראי מה מצאתי!” קראתי, אבל לא ראיתי אותה.
לא במדף שמימין, לא במדף שמאל — פשוט נעלמה.
“רוני? איפה את?” קראתי בלחש, והקול שלי רעד. פחדתי להיות כאן לבד בספרייה, ולכן קראתי לרוני שתיהיה איתי, כדי שלא אהיה לבד. ורוני נעלמה. רוני לא ענתה לי שקראתי לה, וזה הבהיל אותי.
ואז חשבתי, שרוני משחקת איתי.
"רוני זה לא מצחיק! אני מפחדת!" צעקתי. ציפיתי לשמוע את הצחקוקים של רוני מאחוריי, אבל זה גם לא היה. שום רעש אפילו קטן. הכול שקט בצורה מפחידה.
הלב שלי דפק חזק. פחד אמיתי נכנס לי לגוף.
“זה לא יכול להיות! רוני את לא יכולה להיעלם ככה!” צעקתי. ולא שמעתי תגובה.
נלחצתי ממש.
צעדתי לאט בין המדפים, בודקת כל פינה, מחפשת אותה.
ואז… ראיתי משהו מוזר ומפחיד.
צל, גבוה מדי, גדול מדי בשביל אדם רגיל, זז בין המדפים.
בוודאות זה לא היה רוני. כי זה לא נראה צל של בן אדם אמיתי.
הלב שלי דפק מהר יותר, והפחד שלי גדל.
רוני עדיין לא הייתה כאן.
והצל… המשיך לזוז, כאילו מחכה שאני אעשה צעד אחד נוסף.
ואז שמעתי פתאום צליל צורם באוזן — צליל של זכוכית נשברת בפתאומיות.
פרק ראשון:
נקודת מבט מאיה:
היום יום שלישי. מה זה אומר??? שיש היום שיעור ספורט.
ואני לא סובלת את השיעורים האלו.
ורוני, החברה הכי טובה שלי, מסכימה איתי.
שנינו לא סובלות את השיעורים האלו! לכן אנחנו לפעמים מבריזות, עושות כמעט הכול כדי לא להשתתף בשיעור.
אבל לפעמים עידית המורה לספורט מכריחה אותנו להשתתף, ואנחנו בעל כורחנו משתתפות, - כי בכל זאת, אנחנו לא רוצות 0 בתעודה בספורט....
כשהגיע השיעור הזה, אמרתי לרוני שהיום נבריז מהשיעור ספורט, כמובן היא הסכימה והלכנו באלגנטיות אל השירותים בזמן שכל הכיתה הלכה לאולם ספורט.
אחרי כעשר דקות יצאנו מה'מחבוא' שלנו, ורצינו ללכת למקום שבו אף אחד לא עובר שם ולא נמצא שם, כי אנחנו לא רוצות להיתפס בידי ההנהלה בשאלה- 'מה אין לכן שיעור?'.
רוני אמרה לי שהיא זוכרת שבבית ספר הזה, יש מסדרון שאף אחד לא עובר שם.
זה מסדרון ממש נטוש, כזה שאפילו המנקה לא טורחת לנקות שם.
מיד עלה במוחי הזיכרון הישן הזה, שפעם אחת בכיתה ב' התבלבלתי ולא הבנתי איפה אני, ומצאתי את עצמי באותו מסדרון נטוש.
רוני אמרה לי שהיא יודעת איפה המסדרון הזה נמצא. אז הלכתי בעקבותיה.
זה היה הליכה של 10 דקות, אז כן עשינו ספורט!!!
אני מקווה שהמורה עידית תסלח לנו על ההברזה ואני עוד יותר מקווה שהיא לא תשים לב להברזה...
והגענו למסדרון הזה, הוא היה חשוך ומפחיד כזה, ורוני ידעה איפה הכפתור להדליק את האור, ככה שזה היה פחות מפחיד.
רוני הרגיעה אותי כשהיא הייתה לצידי.
בתוך המסדרון הנטוש, היה ספות ישנות, בצבע ורוד וכחול, מאובקות באבק ישן, ולכן רוני ואני ניערנו את הספה הורודה מאבק בעזרת התיקים שלנו, (זה היה מגעיל אבל אחר כך התכוונו לכבס את התיקים) והתיישבנו על הספה הורודה, למרות שנשאר עליה עדיין אבק. בכל זאת, נכבס את הבגדים אחר כך, מינימום ננער את הבגדים שלנו כשנקום מהספה. "אני מקווה שהמורה לא תעשה לנו חיסור לשיעור" אמרתי לרוני, והיא הינהנה. "גם אני מקווה" היא חייכה. "מקסימום נגיד שנפלתי ואת עזרת לי לטפל בי" אמרתי לרוני והיא אמרה לי במבט שלה שזה רעיון מעולה.
"אוי תראי, מאיה" היא אמרה לי ומבטה היה מסוקרן וחשדן. הסתכלתי לאיפה שהיא הסתכלה, וראיתי שהדלת של הספרייה הנטושה, הייתה פתוחה טיפה. ממש סדק של פתח, אבל זה גרם לשנינו לחשוד, הרי מאז שהספרנית המבוגרת שהייתה שם הלכה לעולמה- אף אחד לא העז להיכנס לשם. וגם אף אחד לא נכנס לשם - זה ידוע. עברו מאז שנת פיטרת הספרנית האחרונה 48 שנים, ואף אחד לא נכנס לשם מאז. אז למה הדלת פתוחה?? גם אם היא פתוחה ממש מעט, בכל זאת, זה ממש מוזר, הרי הדלת של הספרייה ממש כבדה- היא לא יכולה להיפתח לבד.
הסתכלתי על רוני ורוני הסתכלה עליי.
"רוצה שנעשה משהו מעניין?" שאלתי אותה בחיוך שובב. "את לא מתכוונת.... להיכנס לשם.." היא מלמלה ואני הסמקתי מעט. "בדיוק. ניכנס לשם. בואי" קמתי ומשכתי מעט את ידה כדי שתקום גם היא. "אל תפחדי. ניהיה ביחד. נראה מי נמצא שם. זה הכול" ניסיתי להרגיע אותה למרות שבתוכי הרגשתי שזה לא הדבר הנכון והבטוח לעשות.
"טוב אבל רק נסתכל ונלך, אבל לא ניכנס ממש, טוב?" רוני אמרה לי והינהנתי. פתחתי את הדלת הכבדה של הספרייה, ורוני ואני היינו בהלם.
בחיים לא נכנסו לשם, רק שמענו על הספרייה הזו סיפור מפחיד, שלא האמנו לו, על איזה ילד שנכנס לשם וטען שהוא ראה צל לא שלו. נו באמת. זה לא הגיוני. וצחקנו על אותו ילד שאמר את מה שראה כי לא יוכלנו להאמין לזה. אני ורוני הסתכלנו אחת על השנייה. "יאללה בואי ניכנס. נו, אל תיהי כזאת נודניקית!" אמרתי לה והזרמתי אותה להיכנס ממש לספרייה ביחד איתי.
את האמת, אם רוני לא הייתה לידי, לא הייתי נכנסת. אני גם לא הראתי לרוני, אבל ממש ממש פחדתי.
"מאיה, בואי נלך מכאן עכשיו!" רוני אמרה לי ברצינות, ניכר שהיא באמת באמת מפחדת, ולא צוחקת. "אה את מפחדת? את באמת מאמינה לשמועות? לרוחות רפאים? חחח. את יודעת שאין כזה דבר רוחות רפאים? ושזה סתם אגדה, ואת סתם מאמינה לשטויות" אמרתי לה וגם בעיקר לעצמי. כי בתוך תוכי, איכשהו האמנתי ברגע זה לאותו ילד.
ראיתי שרוני רועדת טיפה, והיא ממש לא נראתה שמחה או סקרנית.
"בסדר בסדר. נלך. אולי פעם אחרת נראה את הספרייה. דווקא זה מקום מעניין" אמרתי לה והרגעתי אותה, ויצאנו מהספרייה. בדיוק נגמר שיעור ספורט, אז חזרנו לכיתה, לשיעור הבא, שיעור גאוגרפיה.
דווקא את השיעור הזה אני אוהבת. ללמוד על המפה של העולם, זה דווקא שיעור ממש נחמד, במיוחד כי המורה מינה היא זאת שמלמדת את זה. אני ורוני ישבנו אחת ליד השנייה, והקשבנו ברצינות לשיעור, למרות שבתוכי הרגשתי הרגשה מטלטלת. כמו סערה, בתוך הלב. מצד אחד, יש לי סקרנות, אני אוהבת לחקור דברים נטושים. מצד שני, הסכנה, הפחד, השמועה המפחידה, זה מה שמרתיע אותי ואת רוני להיכנס לספרייה.
אחרי השיעור, בהפסקה, כל הילדים בכיתה עשו מעגל כיסאות ודיברו על דברים מפחידים שקרו להם. אני ורוני האזנו להם.
"ראיתי את הילד החדש, יואב, הוא כותב דברים מלחיצים ביומן שלו-" טען ילד אחד מהכיתה, ומישהי עם ביטחון עצמי קטעה אותו. "אתה חיטטת לו ביומן?! תגיד לי אתה שפוי?!" היא נזפה בו והוא צחק במבוכה.
"כן, הייתי חייב לדעת מה עובר לו בראש, הוא לא מדבר עם אף אחד, תמיד הוא לבד, והוא גם לא רוצה לדבר עם אף אחד. בקיצור מה שהוא כתב ביומן שלו זה שהוא- -" שוב הוא נקטע, הפעם בידי חצי מהכיתה שצעקו עליו לעצור. "יומן זה דבר אישי וסודי, הוא בטח לא רצה שתקרא את מה שהוא כתב ובטח שלא תפרסם את מה שהוא כתב. זה נורא מסקרן אותנו אבל נוותר על הסקרנות שלנו, בשבילו. אם הוא ירצה ויסכים הוא ישתף אותנו" אמרה אותו אחת עם הביטחון העצמי, ואותו ילד השתתק.
אני ורוני הסתכלנו אחת על השניה, כאילו קיבלנו רמז משמיים על הסערה שבתוכינו.
המחשבה בתוכי, האם באמת לפעמים צריך לוותר על דברים מסקרנים כי זה מסוכן לנו, או שאפשר להמשיך לחקור דברים מסקרנים למרות הסכנות הכרוכות בדרך, רק כדי להרגיע את הלב הסקרן שלי? אני רוצה להחליט, אבל זה קשה לי מדי.
|
|
מוקדש
לכולםםם | |
|
|
