|
Owloro פרק 2 - סיפור לכתב אורח
|
אתמול |
לפרק הקודם
°•°•°••°•°•°•°•°•°•°•°•
מכירים את הרגעים האלה כשאתם חייבים, כאילו ממש מתאווים- להיות צודקים? כן, לא, זה לא באמת משנה, הבנתם את הפואנתה וזה בידיוק מה שאני מרגישה עכשיו - צודקת במידה מתסכלת. אתמול בלילה, כשניגנתי בגיטרה כאילו אין מחר - מה שכל כך לא נכון בהתחשב בעובדה שהיום הוא מחר - ידעתי שהיום לא אצליח לקום מוקדם, ידעתי ובכל זאת עשיתי את זה. יש שייחשבו שזה טיפשי, כמעט כולם בעצם. הרי העולם עובד לפי לוח זמנים, לפי רשימות ארוכות, תאוריות, סטטיסטיקות מסובבות של אחוזים בודדים, אלגברה וגאומטריה. או בקיצור, מילה אחת שתסביר את כל זה -שיעמום.
אבל היי אתה לא יכול פשוט לקום בוקר אחד ולצעוק "תפסיקו לשעמם" נכון? אתה נולד בעולם כדי לשתוק ולהתנהג בהתאם. ככה רוב האנשים חושבים לפי הסטטיסטיקות (יופי באמת, עכשיו גם אני התחלתי...) אבל לא כולם ככה וכמובן כמו כל דבר שאני חושבת בזמן האחרון- זה מסתכם באבא שלי. למה אני כל הזמן חושבת עליו אה? לא תגלו. אני עייפה מדי כדי לחשוב על הסיפור הזה עכשיו. נמאס לי לחשוב עליו כבר, הרי אני יודעת שכמה שאדחיק את המידע הזה מהמוח שלי (שאגב עדיין לא הצלחתי למצוא דרך להחליף אותו באיביי) זה פחות יכאב. ככל שאדחיק, אטשטש, אכחיש ואסתיר - רק ככה אוכל לעבור את החיים האלה בלי להשתגע כל רגע מחדש.
אני לא רעה, אני יודעת שאני אמורה לקדש את זכרו לזכור אותם אבל אני מרגישה שאם אתחיל להתאבל על אבא שלי - כל הנורמליות שניסיתי לבנות בחיים שלי תהרס כמו מגדל קוביות. חומות של גבי חומות של הכחשה והדחקה יתנפצו עם אותו כדור רגש קטן של אבל, ישברו את הלב המלאכותי שלי עוד פעם ואמנם קיבלתי אופציה שניה בחיים אבל שלוש זה מספר גרוע ואני לא יכולה לתת לעצמי להסתכן בכך שאנסה. אז הפיתרון היחיד שמצאתי זה פשוט להמשיך רגיל, לא לעצור לחשוב, פשוט להמשיך לרוץ במרתון של החיים ולאבד את ההרגשה של הזיעה כשהאדרנלין עדיין מציף אותי. אני יודעת שאם אעצור לא אהיה מסוגלת להמשיך. אני חייה במשחק של החיים במטרה לנצח, אני לא יכולה לעצור על כל הפסד בדרך. השעון המעורר המסכן והנואש ניסה בכל כוחו לצלצל מתוך ערימת הבגדים הענקית שדחוקה עמוק בתוך הארון שלי. לפי הרטט אני בטוחה שהוא מקווה לנצח בסופו של דבר. אבל לא התכוונתי לתת לו את ההנאה בך, התכוותי להמשיך לנמנם ולא לקום בי במילא היום יום חמישי ו- אוי.
*היום יום חמישי.*
קפצתי מהמיטה כמו נמר - אם אתם חייבים לדעת קפיצה של נמר מבחינתי זה להוריד את השמיכה בפחות מ 5 שניות ולהחזיר את הגיטרה בממוצע של 6 שניות.
אז כן. יותר עצלן עם בעיות של צליעה מאשר נמר.
גיששתי במהירות אחרי המשקפיים שלי, מקפצת על רגל אחת כשאני מנסה ללבוש ג'ינס שמצאתי תוך כדי להזהר לא לדרוך על ברונו - מה שכמובן לא נגמר בהצלחה והסתיים בכלב שנובח עליך כשאת שרועה על הריצפה עם ג'ינס ש...במילים עדינות.... ראה ימים טובים יותר מאלו.
בסופו של דבר – בדרך נס שנקראת "ברונו ארצה" (קרדיט לי על השם המקורי שהמצאתי לפני בידיוק שלוש שניות) – סיימתי ללבוש את הג'ינס והטי שרט, נועלת נעל אחת ותרה אחר השניה שכמובן – איך לא - נמצאה באורך פלא בפיו של ברונו - שכנראה לא עף כל כך על השיטה שלי 'ברונו ארצה' ותכנן נקמה כמו שרק 'כלבים-שיודעים-שהבעלים-שלהם-ממהרים-וחושבים-שזה בדיוק-הזמן-לשחק' יכולים
קלאסי ברונו.
"נו באמת" נשפתי בתסכול כשמשכתי את הנעל המכוסה בריר מפיו מעיפה אותה לערימת הבגדים לכביסה (שאגב אתמול בלילה היא נראתה קטנה יותר...) ובנתיים מנסה למצוא נעל אחרת ללבוש
בדרך לא דרך סיימתי להתלבש בסגנון הטבעי שלי, שהוא בקיצור פשוט ילדה עם פנים יפות שלא יודעת איך לסדר את עצמה, אבל לא אכפת לי מכל הדברים האלה.
העברתי מבט על החדר כדי לבדוק אם הוא מסודר: כריות על הרצפה, גיטרה על המיטה, גרביים זרוקות כבל מקום, השעון מעורר עדיין מצלצל ורוטט איפשהו מתוך הארון שהפך למזבלה בזמן האחרון, מחברת השירים על השולחן, המנורת לילה עדיין דלוקה, ברונו מצא את נעלי הבית שלי בצורת הארנבים הוורודים והתחיל לכרסם אותם בפעם השביעית בערך.
אמממ כן. אני חושבת שהבל מסודר.
כיביתי את האור למרות יבבות המחאה של ברונו, שסירב לתת לי ללכת עד שזרקתי לו את הנעל בית השניה כפיתיון וסגרתי את הדלת.
נאנחתי כשצעדתי במסדרון הדומם של הבית לכיוון דלת הכניסה. הליכותי נשמעו וצלצלו בהד באוזני בזמן שדלת הכניסה מתקרבת כמו האור בקצה המנהרה.
הגעתי לדלת, לוקחת את המעיל מהמתלה ליד ולובשת אותו כי מזג אוויר קר בחוץ. ואין לי אמא מעצבנת שתחפור לי לשים את המעיל - לא, אני צריכה לעשות את זה לבד.
ידי הייתי על ידית הדלת אבל לא פתחה אותה. היא החליקה לאורך הברזל החלוד - הלוך ושוב, שוב ושוב. ואז הרפתי מהיד והיא נחתה לצד גופי.
עשיתי מאה שמונים מעלות ומצאתי את עצמי מביטה בבבואתי שוב. באור יום נראתי אפילו נורא יותר. עייפה ותשושה מהחיים.
ההבטה במראה הייתה כמו משחק אצלי, אחד מהדברים שגרמו לי לאחוז בשברים ולא להתרסק. למשחק קראו 'מה את רואה במראה היום מיה?'
אולי זה לא השם הכי קצר או קליט אבל יאמר לזכותו שהוא מסכם את כל המשחק במשפט הזה.
נאנחתי והטתי את ראשי לאחור, נוגעת בהשתקפות שלי וחושבת. למרות שאין לי יותר על מה לחשוב.
אני משחקת במשחק הזה כבר קרוב לשנה וכל יום אני מקבלת את אותה תשובה.
"שבורה" מילמלתי בעוד ההשתקפות שלי במראה חוזרת אחריי ללא קול.
שבורה הייתה המילה היחידה שבה יכלתי לתאר את עצמי. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע. זה היה פרדוקס שניקלעתי אליו ולא ידעתי איך לצאת.
סוג של לופ שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב ושוב. עד שיצליח לרסק אותי לגמרי, עד שאפול בלי יכולת לקום שוב.
הסטתי מבט מהמראה ופתחתי את הדלת באחת, מוכנה לעוד יום מהלופ הבלתי נגמר שלי. אבל למען אמת הלופ הוא לא לגמרי כל יום. יש יום אחד – מן יום שבו העולם עוצר את עצמו מהלופ שלי ונותן לי חופש בחירה - שזהו יום חמישי.
בטח אתם שואלים מה כל כך מיוחד ביום חמישי? לא? - חבל. אבל בכל זאת תנו לי להסביר. ביום חמישי זה היום שבו אני הולכת לזקנה – למי שאני הולכת עכשיו בעצם, עוברת בין הרחובות המסוכנים בלונדון, נכנסת לדרכים לא כתובות במפות ומקבלת מבטים מאנשים שלא ארצה לפגוש אותם בחיי היום יום שלי,
אבל זה לא יום רגיל כי-
"הגעת" שמעתי קול, יותר כמו לחישה. הבטתי למקום שממנו הגיע הקול וראיתי אותה. היא הייתי זקנה נמוכה ועגלגלה. מצד אחד היא נראת חביבה ותמימה אבל אני מכירה אותה – היא יכולה להיות יותר ערמומית מאשר רוב הצעירים של היום.
'כוחי עוד במתניי, חתלתולונת' היא נוהגת לומר לי כל הזמן. היא אוהבת לקרוא לי חתלתולונת, אני לא יודעת למה. כל פעם ששאלתי אותה היא פשוט משכה בכתפיה והמשיכה בעבודתה בשקט. זאת אומרת בשקט עד לפעם הבאה שבה היא תדבר ותתן לי חידות מוזרות או רמזים שאני אמורה לאתר
היא תמיד נראתה לי די מוזרה אבל היא יכולה להיות חביבה כשעושים מה שהיא אומרת ולפעמים היא אפילו די נחמדה. וחוץ מזה היא היחידה שמפרידה את העולם שלי ונותנת לי חופש ליום אחד. כל שבוע ביום חמישי אני באה אליה, לאחד הרחובות המסוכנים בלונדון שאני עדיין לא מבינה למה זקנה כמוה גרה שם, יחד עם עבריינים ופושעים. אבל אם יש משהו שלמדתי מזמן שהותי איתה – זה לא לשאול.
אני יודעת שאם היא תרצה היא תגיד לי אבל וואו - הזקנה הזו יודעת איך לשמור סוד. לפעמים נדמה לי שהיא לא הוציאה אפילו מילה אחת מהפה בלי שתרצה שאדע אותה. שכל מילה שלה מחושבת כך שלא יהיו טעויות ופליטות פה. וזה מדהים אותי למה היא מסוגלת.
הרגשתי את ידה על זרועי וחזרתי באחת למציאות. "כבר חשבתי שלא תבואי חתלתולונת" היא אמרה לי באנחה ונימה קלה של תוכחה בקולה. "שתנטשי זקנה גלמודה בודדה וחסרת אונים לבדה"
גיחכתי. הזקנה הזו יודעת איך לגרום לי לחייך "את הכל מלבד חסרת אונים, *סבתא*" הנדתי בראשי בחיוך והדגשתי את הכינוי שנהגתי לקרוא לה. בהתחלה זה היה זקנה אבל עם הזמן הבנתי שהיא לא כל כך תואמת את המונח 'זקנה' היא יותר... נערה בגיל העמידה. ראיתי את החיוך שלה גדל כשתפחה על זרועי בידה ונענעה בראשה באכזבה צינית. "את צריכה לתת כבוד לגדולים ממך" היא אמרה "טוב, מספיק לדבר, מספיק שאחרת לי"
הלבנו בשקט בין הסמטאות שגם באור יום נראו חשוכות. הבניינים היו קרובים מדי, מסתירים את הכאוס שמשתורר בפנים. לא משנה כמה פעמים הלכתי במקום הזה עדיין התפלאתי כל פעם מחדש מהמהומה שמשתוררת, מבל השווקים השחורים שמעלימים מס ומתקיימים פה בפנים. ואפילו סתם, מהאנשים שמעשנים בכל מקום. בידיוק עכשיו עברנו ליד אחד שעישן. השתעלתי וניסיתי לסתום את האף. הזקנה פשוט גילגלה עיניים. "נו באמת" היא נזפה בי "קצת עשן לא הרג אף אחד".
'הוא כן' חשבתי בליבי. אבל לא אמרתי כלום כי ידעתי שאין טעם להתווכח איתה, מניסיון...
האצתי כשראיתי שהבחור מתקרב אלינו. זה מה שחסר לי עכשיו, עוד פסיכופת על הבוקר. היא לא אמרה כלום והתחלתי לחשוב שהיא כועסת עלי או משהו. אבל אצלה - כלום כבר לא ברור יותר.
מולנו התנוסס בית פרטי ישן ומואר באורות ניאן בהירים שלא כל כך תואמים את האווירה שעושה הסימטה החשוכה הזו. הבית הזה היה מבודד מהשאר ובקטע מוזר נראה באילו אנשים מפחדים להתקרב לפה, כאילו יש גבול בלתי נראה שמפריד מהבית הזה לשאר. הדלת החורקת החזירה אותי למציאות בזמן שהזקנה האיצה בי להזדרז. "בואי כבר חתלתולונת" היא נזפה בי בזמן שנכנסתי, עוצרת לנקות את הנעלים בשטיח הבית ואז מורידה אותם - מסורת שהבנתי שהיא מקפידה עליה ולא העזתי להפר. היא עמדה במטבח וקראה לי לבוא. "אז למה אחרת היום?" היא שאלה בטונה הקשוח והרגיל בזמן שהוציאה מצרכים מהמקרר והארון. אנחנו מבינות עוגיות - כמו כל פעם. היא אומרת שזו הדרך היחידה לגרום לי לדבר, וגם זה הדבר האהוב עליה - לאפות. הפעם - לפי המצרכים - הבנתי שאנחנו מבינות עוגיות שוקולד צ'יפס. "אה..." גימגמתי בקול מובך כשאני עוזרת לה להוריד את הקמח מהמדף הגבוה ונענת במבט של 'אני לא צריכה שיעזרו לי' "לא קמתי... את יודעת..." היא נאנחה והגידה בראשה לשמע דבריי, ממלמלת מילים שאני לא מבינה, בשפה אחרת - איטלקית אולי?.
היא שברה את הביצים במומחיות ושפכה לתוך התערובת. "מה את הולכת לעשות בנוגע ללימודים?" פניה הרצינו כששאלה את זה ועיניה מסתכלות עמוק לתוך שלי - מבהירות שאין דרך להתחמק - בזמן שידיה עדיין לשות את הבצק בתנועות אוטומטיות - הקול היחיד שנשמע בחדר.
"אממ..."
היא מחכה לתשובה.
"אני לא חושבת שיסכימו לקבל אותי לשנה הבאה" אמרתי לבסוף, מסיטה מבט כדי לא להתקל במבט המוכיח שלה, אבל לא יכולה להמנע מלהרגיש את המתח באוויר "מה יהיה, אה, מיה?" היא קוראת לי בשם הפרטי רק כשהיא באמת רצינית. "את יודעת שאת לא יכולה פשוט-"
ישום תיכון לא יקבל אותי, זקנה" קטעתי אותה, נראה לי בפעם הראשונה מזה שנפגשו. אבל לא יכלתי עם זה יותר. הרגשתי את שפתי התחתונה רוטטת בעצבנות, ידיי לופטות בכוח את המטלית המסכנה שבמקרה הייתה לי ביד. כעסתי. אבל זה לא היה פייר להוציא את הזעם הזה עליה. זו לא היא...
זו לא היא שגרשה אותי בשהייתי לבד, ילדה יתומה מאב
זו לא היא שהסיטה מבט בכל פעם שהשמעתי איתותים של עזרה.
זו לא היא שלא עזרה לי לשלם שכר דירה לבד, לגרום לי להכנס לעולם המבוגרים בגיל 16 בלבד.
זו לא היא שגירשה אותי מבית ספר, שלא קיבלה אותי לשום מקום לימוד אחר,
לא היא שקראה לי מפלצת, לא היא שהרחיקה את הילדים שלה ממני, שהתלחשה עליי מאחורי הגב במחשבה שאני לא יכולה לשמוע
זו לא היא ששברה אותי
לא. אני לא יכולה לכעוס עליה.
האחיזה שלי במטלית התרופפה והיא נפלה על הרצפה. נשמתי עמוקות וניסיתי להרגע.
ראיתי את הזקנה מסתכלת עלי ומהנהנת, כאילו לעצמה. ופשוט שותקת. היא לא מעודדת, לא מנחמת וגם לא כועסת. היא פשוט מסתכלת, אדישה לרגשות שכמעט התפרצו ממני. ככה היא גם הייתה כשהיא פגשתי אותה לראשונה, ילדה שבורה ומבולבלת שחוותה כל כך הרבה טראומות בזמן האחרון. הפגישה הראשונה שלנו היתה בפארק. יום אחרי ש 'אמא' שלי נכנסה לכלא ושבוע אחרי שאבא שלי מת. בביתי בפינה של הפארק, רחוקה מכל האנשים והמבטים האוינים. אני זוכרת שהרגשתי נבגדת. לא האמנתי שאלו יהיו החיים שלי מעכשיו. כל המילים הריקות של אנשים שמנסים לנחם רק מתוך תחושת מחוייבות אליי – כלום לא עזר.
אף אחד לא הבין איך אני מרגישה וזה גרם להתרחקות משמעותית מרוב האנשים שאני מכירה. הם לא ידעו איך לדבר לידי. משפט סתמי של 'אני מתה' הפך להם כמו אל קללה לידי - וזה היה החלק הגרוע מכל -נמאס לי שכולם מנסים לנחם אותי או לא להזכיר לי מה שקרה. נמאס לי. ואז היא הגיעה.
הרגשתי יד על כתפי וראיתי אותה, אישה לבושה מדי גולף, עם שיער שיבה שאסוף בפקעת הדוקה ומבט נוזף בעיניה, מבט שבמעט שחכתי מרוב כל מבטי הרחמים שעד עכשיו קיבלתי. זה היה שונה. ו... לא בקטע רע... "חתלתולונת" שמעתי אותה קוראת לי, לא מבינה למה אבל חנוקה מדמעות כדי בכלל לשאול "זה המקום הקבוע שלי, ואת מתיישבת בדיוק על השטח שבו אני משחקת" מהר מאוד הבנתי שהיא רצינית. התעשתתי מתחושת ההפתעה הראשונית וקמתי במהירות, מתנקה מהדשא שעל בגדיי, מוחה את הדמעות במה שרק יכלתי וממלמלת התנצלויות מגושמות. היא רק נאנחה בלעג ברור "קדימה" היא אמרה בקול מורה, כזה שיגרם לך לציית לה בלי להתווכח בבלל "קחי מחבט" הבטתי בה בבלבול והיא רק הרימה גבה בחוסר סבלנות "שמעת מה שאמרתי" היא אמרה ורקעה ברגלה על רקע הדשא. "קחי מחבט ותתחילי לשחק. השחקן השני הבריז לי, הולך לרופא" מצאתי את עצמי משחקת גולף עם מישהי שכנראה גדולה ממני בערך פי 4, אם לא יותר. אבל למען האמת... זה היה משחרחר. יותר טוב מכל התנצלויות ותנחומים שהיו לי השבוע. היא לא טרחה להתנצל ואפילו לא להתייחס אליי בכבוד, אלא פשוט לראות אותי כפי שאני - הדבר היחיד שהיה חסר לי אז. מאז אני באה אליה כל יום חמישי - למקום המפלט היחיד שלי (חוץ מהגיטרה כמובן, אבל על זה אף אחד לא צריך לדעת). וגם עכשיו - אני לא רואה רחמים בעיניה. היא מסתכלת עלי בזמן שאני קורסת במפנים אבל עדייין מצליחה להשאר עם הבעת פנים ניטרלית נטולת רגש - ואני דווקא מעריצה את זה. לקחתי כמה נשימות וניסיתי להרגע. כשפתחתי את עיניי שוב ראיתי שהיא כבר הכניסה את הבלילה של העוגיות לתנור והתיישבה על הספה, מסמנת לי בעיניה לבוא ואני עושה כמצוותה. הספה השמיעה רעש עדין שהתיישבתי עליה והזקנה פשוט הביטה בי דקות ארוכות בלי לומר כלום, הקול היחיד שנשמע היה קולות האש המתפצפצת באח. "את יודעת שאת תצטרכי ללמוד בסופו של דבר" שמעתי אותה אומרת לאחר דקות של בהייה. לא עניתי, במקום זאת השפלתי מבט לרצפה ושתקתי. שמעתי המהום נרגן מכיוונה אבל היא עזבה את זה. "בכל אופן" היא אמרה כשהבינה שאין לי שום כוונה להתחיל שיחה "השתפרת מאוד באפייה משבוע שעבר" הסמקתי מעט. שבוע שעבר כמעט שרפתי לה את הבית כששכחתי את העוגיות בראוניז בתנור ושרפתי אותן לגמרי. "כן..." גמגמתי בקול מובך. למרבה המזל קול צפצוף הפסיק את השתיקה המביכה והיא הלכה להוציא את העוגיות מהתנור, משאירה אותי על הספה בסלון יחד עם המחשבות שלי. הבטתי סביב, מבטי נח על תמונה ישנה שנראה שצולמה לפני בערך 20 שנה. שבה נראת הזקנה - לא כל כך זקנה- עומדת לצד גבר עם שיער שחור ועינים חומות חסרות הבאה ולידים ילדה שנראת כבת 12, מחיכת חיוך חמוד מאוזן לאוזן. שיערה אסוף בשתי קוקיות חמודות וידיה מחזיקות גביע בצורת אריה, שהיא מחבקת קרוב לחזה. התקרבתי כדי לראות יותר טוב אבל צעדים מאחורי קטעו אותי והבנתי שהזקנה חזרה. מאוד רציתי לשאול מי האנשים בתמונה אבל ידעתי שזה לא יהיה מנומס, שהרי אפילו את שמה אני לא יודעת. אבל דבר אחד קלטתי. בצד של התמונה היה כתוב א.מ. לא ידעתי מה זה אומר אבל שמרתי את זה בצד, אולי זה יהיה חשוב מתיישהו. בשעה הבאה פשוט אכלנו עוגיות בשקט, מידי פעם היא שואלת אותי איזה משהו ואני עונה – תשובות קצרות ומתומצתות בזמן שראשי עסוק בדברים אחרים, בתדר שאפילו אני לא מצליחה להבין (אגב, אני עדיין בקטע של המוח באיביי אם למישהו יש הצעה, לא שיש לי מספיק כסף או משהו, עזבו)
לאחר כמה דקות, בזמן שאני הובלת את העוגיות, שהיו דווקא סבירות יחסית לפעם קודמת, קלטתי מזווית עיני שהיא מסתכלת עליי במבט מוזר, כאילו היא מרוכזת במשהו אחר, כאילו שאני חידה שהיא מנסה לפתור.
"מה מקבלים כשחוצים משולש לשניים?" השאלה הגיע משום מקום והפתיעה אותי. לא הבנתי מה היא מנסה לעשות. הסתכלתי עליו במבט שואל אבל היא עדיין הביטה בי באותו הצורה, בלי אפילו למצמץ. "מה תקבלי שתחצי משולש לשניים?" היא שאלה שוב, באותו טון רציני,
כאילו זה הדבר הכי נורמלי לומר.
"שני משולשים?" הטון שלי היה שואל יותר מעונה והיא לא ענתה, פשוט החזיקה את כוס התה שלה מתחת לשפתה ולגמה לגימה ארוכה ושקטה בזמן שעיניה עדיין בוחנות אותי אבל אני כמעט בטוחה שראיתי רמז קל לחיוך.
ואז, כאילו על פי סימן הטלפון שלי צלצל והשם של קלואי היה על הצג.
עניתי, וזו כנראה הייתה טעות כי אני די בטוחה שהאוזניים שלי התחרשו מעצמת הצעקה "איפה אתה מיה!?" הצעקה חדרה לי את האוזן. שיפשפתי את אוזני בזמן שהרחקתי את הטלפון מאזני, נותנת לה לצעוק ולהרגע – בדרך שלא תגרום לי להתחרש. "קווין רותח עלייך!" היא המשיבה ואני שתקתי ונתתי לה להמשיך – מניסיון שזה הדבר הבטוח ביותר לעשות
- לא להתווכח עם קלואי.
"עמוס פה בשעות האלה והוא אמר שאם את לא מגיעה עכשיו את מפוטרת" היא אמרה לבסוף ואני נאנחתי. לקח לי מלא זמן למצוא עבודה ב"הקפה של הבוקר" זה בית קפה מבוקש במרכז העיר ואני וקלואי קיבלנו את המשרה לקיץ. זו הדרך היחידה שלי לשלם בזמן את שכר הדירה.
הבטתי בשעון והחוורתי בשראיתי מה השעה. קלואי צודקת, זו באמת השעה הכי עמוסה שם, לא שמתי לב שכזה מאוחר "אני מגיעה עוד רגע" אמרתי לקלואי כשאני מתארגנת במהירות לצאת מהדירה של הזקנה "תעכבי אותו בשבילי, ותודה אני חייבת לך"
השיחה התנתקה ואני פניתי לצאת, מביטה מבט אחרון בזקנה שמהנהנת לי בצורה בלתי מורגשת אבל בכל זאת מכובדת – שכמובן שאם אני אנסה לעשות את זה זה יראה מגוחך - הזקנה הזו תמיד יצוגית.
יצאתי והתכוונתי לסגור את הדלת, לרוץ הבייתה להחליף לבגדי המשמרת ולהגיע במהירות האפרית לקפה של הבוקר" – בתקווה שקלואי תצליח לעבב את הבוס שלנו קווין מספיק זמן. "מיה"
הזקנה אמרה בקול דומה ללחישה ממקומה על הספה.
"פעולת הסחה" קולה היה חד וברור למרות המרחק "זאת התשובה תחלתולונת"
הדלת נסגרה.
|
|
