|
פאנפיק על מינסונג
|
אתמול |
מיני פרק ראשון
נ.מ ג'יסונג
הקשבתי לציפורים המצייצות שמבשרות על הבוקר. לא הייתה לי סיבה מיוחדת לקום היום, יום רביעי רגיל ומשעמם, כמו כל יום. התכרבלתי עמוק יותר אל תוך שמיכת הפוך ששמורה לחורף וייללתי לעצמי, ממלמל כמה מילים שאפילו אני לא מבין
"ג'יסונג" אמא קראה מהמטבח. לא עניתי. לא היה לי כוח.
"ג'יסונג!" קולה המורה של אמי הגיע קרוב יותר עד שהרגשתי רפרוף קל. השמיכה שלי. נו באמת.
"אמא" התלוננתי ופקחתי עינים במילמולים עצבניים
"בית ספר" היא הסבירה. שתי המילים הנוראיות שיכולות לפתוח מלחמות עולם בקרב בני נוער.
אחרי אנחות שהפסקתי לספור מצדי וגערות שלא ניסיתי אפילו לספור מצד אמי - קמתי בעצלתיים מהמיטה, לצחצח שינים
הסתכלתי על עצמי במראה. עינים חומות, שיער כהה - משעמם
הסתכלתי על ההשתקפות שלי מצחצחת שינים ויורקת מים לכיור. הכל רגיל מדי. הכל חוזר על עצמו, מה יקרה משהו שיששנה הכל, מתי יקרה צירוף מקרים - כמו שקורה לכל הדמויות בסרטים והספרים - שאני סוף סוף אמצא את עצמי?
נ.מ לי נו
"לא מספיק!" אבי הטיח בי את צמד המילים כמו קליע - בעצם, יותר גרוע מזה. הידקתי את אגרופיי לצד גופי 'לא לאבד שליטה' מילמלתי כשאבי בוהה בי במבט זועם.
"איך אני אמור להציג אותך בפני כולם הערב עם כל התלונות מהמורים שלך?!"
אבי פלט אנחה, פרע את שיערו והפך את תכולת שולחנו, הניירות שהיו מסודרים בקפידה לפני רגע עפו לכל עבר. הוא התקרב לעברי והביט בי במבט מאוכזב, הוא פתח את פיו לומר משהו אבל סגר אותו חזרה, כאילו מתחרט. הוא עבר על פניי בלי לומר מילה לכיוון הדלת. ואז הסתובב - הביט סביב החדר, נמנע מלהסתכל עליי "תסדר" קולו קר ומרוחק "הכל"
דלת נטרקת
הרמתי את הניירות, מנסה לסדר אותם.
נמאס לי שהוא אומר לי מה לעשות. נמאס לי להיות שפוט שלו כבר.
הבטתי למעלה, למקום שבו אמורים להיות השמים ובמקומם יש רק תקרה לבנה ומשעממת
"הלוואי שיקרה משהו" מילמלתי לעצמי, ידי ממיינת ניירות אך ראשי נמצא רחוק משם
"צרוף מקרים... שישנה הכל" |
|
