|
עשרה בטבת
|
לפני 2 ימים |
שלום חברים חזרתי מהישיבה ורציתי לשלוח לכם פוסט על מזה עשרה בטבת
תדמיינו את ירושלים לפני יותר מ־2,500 שנה.
חומות גבוהות, בית מקדש באמצע — והכול נראה רגוע… לפחות מבחוץ.
ואז — בום.
נבוכדנצר, מלך בבל, מחליט:
“טוב, הגיע הזמן לכבוש את ירושלים.”
(כן, כנראה שלא היה לו משהו יותר טוב לעשות.)
והתאריך?
זה כתוב במפורש בתנ”ך:
“בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ… סָמַךְ מֶלֶךְ־בָּבֶל עַל יְרוּשָׁלִָם”
(מלכים ב’ כ"ה, א’)
בדיוק עשרה בטבת.
מכאן, התחיל המצור.
הבבלים הקיפו את העיר, סגרו את השערים —
והירושלמים גילו מהר מאוד, ש
— “אוי… נגמר הלחם.”
(אין פלא שחז”ל אומרים שהתחיל פה כל החורבן.)
אחרי זמן ארוך, המצור הוביל לפריצת החומות, לשריפה —
ובסוף, לחורבן בית המקדש הראשון
לכן זה נקרא:
➡️ “תחילת הפורענות.”
אז למה צמים?
הצום לא בא להגיד: “תסבלו!”
אלא:
תחשבו. תעצרו. תלמדו.
הנביא זכריה מדבר על כל ימי הצום של החורבן, ביניהם גם זה:
“צוֹם הָעֲשִׂירִי…”
(זכריה ח’, יט)
כלומר — זה יום שנועד להזכיר:
לפעמים דברים רעים לא מתחילים בבת אחת.
הם מתחילים בשקט — כמו מצור שמתחיל מסביב…
וכשלא עוצרים בזמן — זה מגיע לחורבן.
עוד דברים שמזכירים בעשרה בטבת
קדיש כללי
זה יום שבו אומרים קדיש על כל מי שאין מי שיגיד עליו קדיש,
במיוחד מימי השואה.
עם ישראל אומר — אף אחד לא נשכח.
יש גם מסורת שבימים סביב עשרה בטבת,
התורה תורגמה ליוונית.
תרגום — חשוב, אבל הרבה עומק אבד.
(קצת כמו לקרוא וואטסאפ במקום ספר… ברור שמפסידים משהו )
ומה זה אומר לנו?
עשרה בטבת מלמד:
לעצור בזמן
לא לזלזל בדברים “קטנים”
לשמור על אחדות
לבנות, לא להרוס
כל מצווה, כל מילה טובה —
זה עוד לבנה בבניין ירושלים.
ובקטנה…
אם הצלחתם להחזיק בצום עד הסוף —
תדעו שהצלחתם גם בלימוד, גם במידות, וגם ב”אני לא מתלונן כל 3 דקות”.
(ואם התלוננתם קצת — גם בסדר )
מקורות למי שאוהב “לבדוק בפנים”
מלכים ב’, כ"ה, א’ — התחלת המצור
ירמיהו, ל"ט — תיאור החורבן
יחזקאל, כ"ד, ב’ — נבואה על התאריך המדויק
זכריה, ח’, יט — קביעת ימי הצום
מסכת ראש השנה, י"ח — הסבר על ימי הצומות
שנסיים את היום הזה לא רק רעבים…
אלא גם חכמים יותר, רגישים יותר — וקרובים יותר לירושלים.
ובעזרת ה’, שיום הזיכרון הזה יהפוך בקרוב —
ליום של שמחה.
|
|
מוקדש
ל מיתגעגע, אליכם! | |
|
|
קפוצינו57
