|
גיבורי אנבילה, פרק 4:
|
היום |
שלום מיקמקים יקרים,
למעוניינים לקרוא מספר שאנוכי כותבת, אנחנו פה בפרק הרביעי בעלילה המותחת והנפלאה...
רוצים לדעת יותר ולקרוא פרקים מוקדמים?
הנה לכם קישורים:
הקדמה
פרק 1 הקדמה
פרק 2
פרק 3
-אנבילה- במעורת הבוס מתהלך לו מורגארט על כבלים שנמתחים ליצור לו מעין גשר – הוא הלך עם ארבע ידיו השלובות לעבר מתקן שנראה כמו מסכה ענקית ביותר של יצור רובוטי. לידו מוצמד לכבלים הנתלים מן התקרה מוצבת זכוכית התקשורת הסדוקה שלו שבה הופיעה עינה האדומה של מליסנדרה וקעקועי הצורות הירוקות בוהקים על רקע עורה הכחול כהה. "את אכזבת אותי" אמר לה. בעודו הולך - נוצרים עוד ועוד על ידי כבלים קטנים יותר כמו משרתים – רובוטים עם מסכות מוזרות על פניהם. " הם היו ארבעה", טענה הלטאה, " אני לא יכולה להתמודד עם ארבעה בקרב פתוח..." למורגארט זה נראה מגוחך בעיניו היא הרי בעלת יכולות וכישורים הרבה יותר טובים מארבעת מתחילים פושטקים. "את אכזבת אותי!" חזר שוב בלחשוש. "ההסכם היה שונה," המשיכה בטענותיה המתחמקות.
מצדי קיר עשוי מתכת נעה של כבלים הועברו על ידי זרועות, כבלים שנוצרו למשטח הנחה ועליהם בקבוקוני זכוכית זעירים, שבתוכם היה הרבה דברים זוהרים מרצדים – שאליהם מורגארט ניגש. "תכפילי את מאמצייך," והגיעו עליו שתי מסיכות רובוטים ריקות, בעזרת ידו הראשונה פתח בקבוק ראשון, בשנייה שני, בשלישית לקח את הראשון ומזג מעט מן הדברים הזוהרים אל תוך המסיכה הראשונה וברביעית משלים את התהליך לעיתו.
"אדוני, אבל אם יופיע שחקן חמישי? מה יהיה אז?" חשבה על משהו להיאחז בו כהצלה.
בסוף התהליך הכניס והקים לחיים את המסכה הרובוטית הענקית בהצמדתו לשני חורי עיניה הכבויות אשר נדלקו באור עז של כתום. " אז ממש בהתחלה מחכה לו... הפתעה".
-עדיין אנבילה- ארבעת הגיבורים של אנבילה מחפשים את באקוויט להבנת המסר המפחיד שקיבלו מהייצור דמוי הליצן שהופיע בהקלטה המוסרטת. ארת' מרים קופסאות, מנסה להראות שהוא מחפש ולהפיג את הפחד העצור בו מהמשמעות של הדברים של יצור הבוס המבעית. "באקוויט, איפה אתה??" צעק וויקטור שהרים מרחוק בעזרת כפפתו קופסאות שנפלו מהם הפירות הסגולים והחווה יותר ויותר נמלאה בצבע סגול שכמעט ולא היה ניתן להבחין באדמה. "זה נראה שהוא תמיד לידנו אבל כאילו... אממ לא לידנו מבינים?" ניסה לתמוך מילולית איכשהו פיליפ המתבונן מתחת לארגז שפשוט הייתה שם אדמה. קירה לידו חשבה מה נסגר אתו? אין, באמת, הכל בגללו הגענו למצב הזה בגלל שהוא היה חייב להיקלע לצרות ולקלוע אותנו יחד אתו כמו תמיד. היא התרחקה מעט והפשילה מראשה את הברדס לשמוע כאילו יותר טוב ולפתע באמת שמעה רחש זמזומים קלים, אבל הכול מסביבה היה רק פירות והיא לא עמדה לנבור שם וללכלך את עצמה כמו השאר. "באקוויט, כמה עוד נקודות נשאר לי בשביל לעלות לרמה הבאה?" עלה בראשה רעיון שהוא הרי חייב לענות – וכך היה: "בערך ארבע עשרה-" הגיח באקוויט כשכולו בצבע סגול, חבוי בתוך הפירות כשעל ראש כמו כיפה חצי פרי. הוא גילה שגילה את עצמו והתחיל לרוץ באיטיות ברגליו הרובוטיות, וארת' שרצה כבר לדעת מה כל העניין, הגיע במהירות ואחז בו והרימו לאוויר. "באקוויט, מי עשה את הסרטון הזה, מה כל זה אומר, מי זאת הלטאה הזאת שראינו לא מזמן בעולם שלנו?!" באקוויט המשיך באוויר לרוץ כשעיניו סגורות כאילו לא רוצות לומר את הדברים שהוא צריך לומר.
עיניו נפקחו ביגון מה שלא הגיוני בדיוק לעיניים הרובוטיות הצהובות שלו, שעל הרקע הסגול של הפירות המרוחים - נדמו לאדומות באופן מחריד, "זה כי לפי ציר הזמן שאתם פה – עדיין אתם לא אמורים לדעת..." אבל לקירה הדבר הזה נשמע כתירוץ והתכוננה לזרוק עליו פרי סגול עסיסי. "מצד שני, רצון השחקנים בשבילי הוא כחובה," הוא סובב את פלג גופו העליון בידיו של ארתום ופנה לפרצופים המצפים להסבר. "אז?" ארת' הוריד אותו על קופסה קרובה.
בתנועות דרמטיות של פרישת ידיים כנושא נאום אמר באקוויט: " גיבורי אנבילה הנכבדים! אנבילה צריך את-" "בקיצור!!" קיר' החלה רותחת ומשלבת ידיים. לבאקוויט לא היה מוצא אז הוא התיישב, "בקיצור, במשחק יש רשע אשר קוראים לו מורגארט – ואתם צריכים לנצח אותו, אממ הארמון לכיוון שם מאחוריי, הנה המפה ובהצלחה." הוא הוציא להם משום מקום כדור עם קוצים שנראה באופן ממש דומה לקיפוד ים רק יותר גדול, וזרק להם – ווויקטור הרחיף אותו לידיו ושאל את שאלת השאלות, "אבל למה הרשע הזה רודף אחרינו גם בבית הספר?"
באקוויט שהרגיש כל כך לא נוח התחיל ללכת ולרדת מהקופסא, "אני לא יודע, יום אחד הוא התחיל פשוט לשחק לא לפי החוקים," אמר להם במחוות ידיים רבות ועצבניות. "והכול הלך והשתבש יותר ויותר..."
ארתום שהזדעזע כמו השאר מהדברים החמורים לכאורה, "אז אנחנו לא רוצים לשחק יותר," מלביש מבט חמור סבר. "כל עוד השער לאנבילה אצלכם – מה שגם השער לעולם האמיתי, מורגארט ירדוף ויחפש אתכם, בין אם אתם רוצים או לא," באקוויט נחת על האדמה והם השתגרו בהבזק כחול בחזרה לבית הספר אל מתחת למדרגות האפלוליות.
-בבית הספר- "האא הנה אתם, מתחבאים מאחורי המדרגות?" קרא לעברם איליה שסירק את שיערו הג'ינג'י השופע בגלים, ובהתנשאות המשיך במעלה המדרגות לכיתת גיאוגרפיה. לא היה להם כוחות יותר להתמודד עם איליה אחרי שגילו את כל הדברים שהרובוט המדריך אמר להם. "פיל' מה לא יכלת למצוא מקום יותר בטיחותי?" אמר וויקטור. "מה אבל שם היה סגור," הוא החווה לעבר דלת שהייתה ממש צמוד לסוף בקע המדרגות. ושניהם המשיכו במדרגות גם, בלי לשים לב לארת' שנשאר מאחור אוחז בטלפון, אך קירה שמה לב וניגשה אליו עם המחשב בידה, "למי אתה מתקשר?" שאלה אותו כששמעה את רטט הטלפון. "לאבא שלי, הוא הייטקיסט אז חשבתי שנראה לו את המחשב."
אביו של ארתום שהיה לבוש בחולצה של משחק כלשהו ובכללי לבוש בלבוש הייטקיסטים, אשר עבד מהבית, ולידו בשולחן הוצגו עשרות קוביות הונגריות מסוגים מגוונים, ואחת בידו - הוא פתר ובלגן אותה לסירוגין. על קירות חדרו היה מה שממש תפס מקום – היו תמונות משחקי מחשב מפעם ממש, כמו דייב, סגירת שטחים ומלא אנשים שהיו כנראה השראה עבורו. הטלפון שעל שולחנו ליד מחשב צלצל, "היי היי ארתישוק."
"אבא תקשיב אנחנו צריכים את העזרה שלך, עוד היום בקרוב," מהצד השני של הקו נשמע צלצול רם ומתמשך שהודיע על תחילת השיעור." הוו אוו וקראת לי?," צחק אביו. "אז כנראה המצב באמת גרוע."
בכיתת הגיאוגרפיה המורה סטפני דיברה מלא על אוסטרליה, על מיקומה הגיאוגרפיה המורכב מבחינת מזג האוויר והשוני המופרד של היבשת הזו מבחינת מיקום בכדור הארץ – מה שמשפיע על מספר דברים וכו' וכו' והיה נראה לארתום שהיא מדברת שעות, אך העניין היה שהוא חיכה לסוף השיעור ממש כי הוא קבע עם אביו שהם יחכו לו בבית הספר בסוף הלימודים ואז ינסו לראות מה אפשר לעשות. בעיניו אביו היה לפעמים נורא ילדותי ושטותי והוא קיבל יותר את התכונות מאמו אשר כבר לא בעולמו יותר – היא נפטרה כשהוא היה בגיל נורא צעיר. כשנמלא מחשבות על עברו ומצב אביו, הבזיק לידו באור קלוש הטלפון שלו מתוך התיק והחל מצלצל בשקט. הוא פנה לראות והופתע לגלות כי אביו מתקשר אליו. אבל למה הרי קבענו, אולי הוא חשב שיש לנו שיעור חופשי שככה דיברתי אתו באמצע הלימודים? אבל כמה כיף כשמאחוריך בדיוק יושב איליה הקרצייה, "גברת סטפני! מישיריקוב עוד פעם משחק. וסמינקין לקחה לשיעור מחשב ומסתירה אותו." אמר איליה ברשעות והצביע עליו ועל קירה, שאם ארתום היה צריך להביא את תפקיד הרשע של מורגארט מהמשחק למישהו אחר הוא היה נותן אותו לו. "אוווו מ ה א ת ה א ו מ ר?!"
סטפני שהייתה מבוגרת מספיק בשביל להתאכזב שוב, או שאולי שכחה מהפעם הראשונה שבאמת הם שיחקו. היא שילבה ידיים והורידה את משקפיה, "ארתום, קירה, קומו בבקשה!"
אבל לארת' לא היה עצבים לזה שהפעם הוא לא באמת שיחק בכלום והיה זה אביו שהתקשר אליו – אז הוא החליט להפנות את הכעס הזה וללבן אותו באמצעות הפחד שהיה לו מהמחשב והעולם אנבילה. "גברת סטפני, אני לא משחק, אין לי כבר משהו לגבי משחקים, בזמן שכולכם יושבים פה – מחכה לנו סכנה אמיתית וגדולה." אמר והצביע על כול אחד ואחד מהתלמידים בכיתה בעודו כמעט עומד על השולחן מרוב הישענות פיזית ותיאורתית על השולחן ועל כך שאולי באמת יאמינו לו והסתכל על חבריו לקבלת חיזוק עצמי. "המורה נראה לי הוא שיחק כבר מספיק לא? עם חשיבה שכזו," מאחוריו המשיך לעקוץ איליה. וכל הכיתה פשוט התפקעה מצחוק, כי זה היה עבורם די הגיוני בהיכרותם אותו ואת שאר החבורה. ארתום היה לרגע כמעט ונואש מעצמו, "אתם לא מאמינים? אני אוכיח לכם!" הלך ולקח מתיקה של קירה את המחשב והתייצב בשולחן המורה שפינתה להצגתו המבדרת מקום, פתח את המחשב ואור כחול יצא ממקום המצלמה וסרק את כל התלמידים, המורה, וחבריו מרחוק שהנהנו אליו בהחלטיות רצינית ובהרמת אגודלים. "מה זה המופע הזה," שאל איליה בקול מעורער במעט ופחות מרושע כשכל הכיתה קראו בתגובת בלבול והתפלאות. כולם היו פשוט כעצורי נשימה ורכנו בסלואו מואושן יחד עם אצבעו של ארת' שנחתה בקצב דרמטי על מקש האנתר במחשב. וכל מה שהופיע על המסך היה רק עוד משחק ישן הדומה לסופר מריו בפיתוח. "חחחחחחח," הכיתה הפעם התפוצצה מצחוק יותר על ארתום עצמו, מאשר בדיחה של איליה על ארתום. ואיליה מרים את הוויב ומצביע עליו ומכסה את פיו ומגחך.
פיליפ, וויקטור וקירה נעמדו להגנתו ורצו לגשת לארתום שלחץ על כל המקשים במחשב במטרה כלשהי שיכנסו כבר לאנבילה או משהו, אבל הדבר היחיד הנוסף שקרה זה שכול הכיתה יצאה במרץ לשיעור הבא ברגע שנשמע הצלצול.
" מישיריקוב ושאר החבורה – נא לגשת אליי בסוף הלימודים." אמרה להם המורה והתקדמה באיטיות לעבר היציאה. "אמורים להיראות ילדים קצת יותר בוגרים, אבל עדיין נשארו ברמה נמוכה..." לחשה בקול צרוד במקצת. "גברת סטפני, תשמעי לנו באמת זה לא סתם משחק, הוא עבד!" התחנן והתקדם לעברה ארתום ועצר אותה בעדינות. היא הסתובבה בהתנשפות שנראתה לארת' לרגע עוד פעם כציפייה לאכזבה – אך הוא גילה תוך שנייה שזה היה מתוך פליאה למחשב שפתאום ריחף באוויר ועל המסך הופיע הסמל של המשחק ושוב יצא האור הכחול וסרק את חמישתם ובהבזק מסנוור הם נשאבו יחד עם המורה סטפני אל תוך המחשב בפעם המי סופר כבר. "אוי," הספיק לומר ארתום בקול שנעלם אל תוך אנבילה.
-אנבילה- הם נזרקו יחד עם כלי הנשק שלהם לעבר מרכז האימונים ההתחלתי בו התחילו את מסעם המוזר באנבילה ופיזרו כמה קופסאות בנחיתתם. "מישיריקוב מה קורה??" אמרה סטפני בקול נרעד כאשר הביטה מסביבה וכנראה הבחינה שמבחינה גיאוגרפית המיקום המרחף של אבן ענקית שעליו הם נמצאו, נוסף על תחנות רוח מרחפות על אבנים מסביבם וכל זה על רקע עננים וערפל סמיכים ומעורפלים בצבעים מוזרים של צהוב וכחול כערבוב שמש ושמיים ביחד, ובערך כל דבר ברדיוס טווח ראייתה – לא הגיוני במיליון אחוז. "איפה אני?"
בלי שום דבר מקדים ואפילו בלי הופעת באקוויט שיאמר להם שיש להם משימה כלשהי או משהו כזה או אחר – היה דבר אחר וקיצוני – לפתע כאילו עשו ותכננו להם במארב היצורים הרובוטיים של מורגארט הופיעו מאחורי מבנים שונים על גבי אופנועים בלי גלגלים, ירוקים גם כן העשויים כמו מתכתם של הרובוטים והקיפו כל מקום מוצא של החמישייה שקפצו על מקומם ולקחו לידם את הנשקים. היו קבוצת רובוטים שהיו מרחוק יותר אשר נשאו בחוטי מתכת דקים מסיכה ענקית עם חורים שהיו בצבע כתום מת. " באקוויט מהר, תבחר בשביל גברת סטפני את השחקן שלה!!" אמר ארת' למדריך שהופיע ראשו מאחורי קופסא מנסה להסתתר מהרובוטים הירוקים שהתחילו חלקם לנסות לראות ולהתקדם לעברם כמתכננים אסטרטגיה לתקוף אותם או יותר נכון לקחת אותם לאדון שלהם מורגארט. "ארתום?? פיליפ? תסבירו לי מה קורה פה!" רעם עז ואז ברק סגול פילח את שמיי המקום וגרם להעצמת הפחד בדבריי סטפני. אחד מהרובוטים התקרב דוח אליהם כאילו אין מחר והם המטרה היחידה שלו.
ארתום מיהר לקבץ את כולם תחת המגן האדום לבן האלקטרוני שהופיע לו מהצמיד, אשר הדף את את הרכב האופנועי המעופף של הרובוט שנהג הרחק מעליהם בחזרה לחבריו. " גברת סטפני אין זמן להסביר!" צעק פיל' מעבר לעוד ברק סגול ומסנוור, " את תהי נגנית."
"נגנית?? וואו תמיד חלמתי להיות נגנית," ברגע שגברת סטפני אמרה את המילה היא הועפה באוויר וחזרה ונחתה עם לוק ירוק שחור לבן, תסרוקת עם בלורית ירוקה קהה עם פסים ירוקים זוהרים וכמובן גיטרה זהובה עם פסים ירוקים קהים.
הקרב עקב המארב התחיל בין רגע, כולם בינתיים נלחמו במעגל סביב סטפני – רוב הרובוטים ירדו מהאופנועים המרחפים והחלו תוקפים אותם בחרבות הארוכות שלהם במיומנות סבירה.
התאומים קירה ווויקטור ניסו להתפצל ולמשוך תשומת לב של כמות נכבדת של רובוטים מעופפים עדיין שהיוו סכנה נוראית מהחזית האווירית. קירה יורה חצים רבים אשר גורמים לנזקים ליצורים מקפצת ממש קרוב לתהום על קרשים ואבנים מעופפים ואז מאחורי מבנה וויקטור תכנן מארב משלו ושילח אליהם במאמץ רב תחנת רוח כבידה ועצומה שמחצה כמה מהם ואת האופנועים שלהם ואת חלקם העיפה לעבר התהום האינסופי. "קירה עבודה טובה!" נהנה לרגע ארתום מהתכונית שלהם ומיד הושלך זרם קרח ממש מול פניו שהקפיא ממטה הקסם של פיליפ, שלושה רובוטים שהיו ממש קרובים אליו והוא לא שם לב. " תודהה." והמשיך לעזור להגן על הגברת שעדיין הייתה פשוט בהלם חושים עמוק ביותר. הכמות של הרובוטים הרגליים שהיו על הקרקע התרבה איכשהו כנראה הגיעה תגבורת והשניים היו צריכים להרחיב את המעגל שלהם והרחיבו בצורה משמעותית את ההיקף סביב סטפני מה שגרם לפחות הגנה עליה. " תתקדמו לעבר הקופסאות שאספתי שם," החווה וויקטור בידו לשמאלו איפה שהיו מבנים רבים. " ואז אני אפוצץ את הכול והם יושמדו!"
בינתיים בלי שהם שמו לב רובוט כתום בגודל בנוני התקדם והפתיע את גברת סטפני שניסתה להתאקלם למצב בו היא נמצאת כרגע ולתפקד כמבוגרת אחראית. כשהסתובבה נפגשה כמעט פנים אל פנים עם החרב של הרובוט בעל הרמה היותר ייחודית ועם יותר כישורים (מה שציין צבעו השונה הכתום), אך הרפלקסים שלה עבדו מאליהם והיא הרימה באינסטינקטיביות מיידית את הגיטרה שפגעה בעוצמה והשמיעה קול מחריש אוזניים של כל התווים המוזיקליים בבת אחת מה שגרם לכל הרובוטים ברדיוס סביבם פשוט להיעצר ובעיניהם הופיעו רחשים עולים ויורדים של עוצמת קול – ממש כאילו הופנטו לכמה שניות והאלה הנוטרים שנשארו באוויר מה שקרה זה שהם כביכול עדיין התקדמו באופנוע ולא הייתה להם שליטה על עצמם אז הם התקרבו כאגודה אחת לעבר הפיצוץ שגרם פיל' עם הארגזים של וויק' בשובל נוצץ של אש מנצנצת – ואז כולם פשוט הושלכו חסרי אור ירוק או כתום בעיניים המתות והאופנועים עפו לכל הצדדים, הרוסים והמורה סטפני הייתה פעורת פה למה שקרה הרגע. "גברת סטפני, השחקנית המכריעה של הקרב!" אמר בקול מעודד פיליפ. אבל התגובה היחידה של סטפני הייתה: "צ'ירניח אתה לא נורמלי," והתעלפה מיד.
וויקטור ופיליפ נגשו לעזור לה במהרה. בעוד ארתום מחפש תשובות, בעצם מחפש את המקור לתשובות לשאלות הרבות שתהה בשעה האחרונה – וזה היה את באקוויט – הוא ראה כובע שהוא היה עשוי לחבוש, מונח על קופסא וחשב אולי שהמדריך שוב מתחבא לו. " באקוויט, למה לפעמים אפשר להיכנס למשחק ופתאום לא?" אמר והרים את הכובע שהיה ריק מכל רובוט שהו. "זה הגנה מובטחת מאנשים אחרים," שמע את קולו של באקוויט שפשוט היה מאחוריו באותו הכובע. "ככה היוצרים של המשחק תכננו אותו איך שהם רצו שיהיה להם נוח משום מה – ויש רק מקסימום חמישה שחקנים."
קירה שמה לב למשהו יוצא דופן ומוזר ברובוטים, "אנשים?? למה בכל הקרבות שלנו נגדם הם פשוט היו נעלמים לריק, וכרגע הם פשוט שוכבים פה כבויים?" ברגע שסיימה את המשפט הרובוטים המושמדים מכל אנרגיה לכאורה בגופם המתכתי החלו נמשכים אל מעבר הקצה הרחוק ביותר של המקום שהיה מכוסה בעוד ערימה של קרשים ומבנים רעועים עצומים. "אההה," קיר' זעקה לעזרתם של האחרים. כולם התקבצו קצת אדישים כי מה כבר יכול לקרות? אבל בעצם למה אז הם לא הוחזרו לבית הספר בסוף הקרב? ועד מהרה הם גילו שזה כלל וכלל לא היה הסוף: מעבר לכל זה הייתה מסיכה ענקית שהחלה לגבש צורה עם עשרות הרובוטים לכדי רובוט ענקי זוהר בכתום בוהק כמו של השקיעה, רק שלפניהם לא היה מראה מלבב בכלל.
המגה בוט החל להרים באיטיות את ידיו לעבר החמישה שלרגע פשוט כמעט קפאו במקום כאילו הם מחכים את פסל הקרח של איליה ממקודם. הם התעשתו על עצמם ברגע האחרון לפני פגיעת ידו הרובוטים הענקית ונסו במהרה למה שהיה כנראה התהום שלפניהם, בעודם קופצים מעל ארגזים, על אבנים מעופפים בצורה פרקוריסטית במיוחד. המורה סטפני שהייתה יותר בוגרת מהם קצת התעכבה מאחורה, אך עינה החדה הבחינה ממש בקצה הצוק שהוביל לתהום מתחתם – אחד מהאופנועים המעופפים שכמעט וכנראה היו נראים שלמים ואולי אפילו עובדים? "בואו לשם מהר!!" היא קראה וסוף סוף התחילה לקחת עליהם פיקוד משמעותי בתור מורתם לגאוגרפיה.
וויקטור הגיע ראשון להגה וכולם עם גופם ניסו לדחוף לכיוון התהום הפעורה את האופנוע. ארתום מאחורה נשאר אחרון לדחוף ברגע האחרון קפץ אל התהום כאשר האופנוע פשוט עשה נפילה חופשית. בעודם באוויר – כולם צורחים את נשמתם העומדת לצאת – "איך מפעילים את זההה?" הקול של וויק' נבלע בכל האוויר שסחף אותם אל הלא נודע במעמקי הערפל שהיה בתהום ולא היה ניתן לראות אפילו את סופה.
אבל מה שכן היה ניתן לראות ומלמעלה היה את המגה בוט צופה בהם מושלכים באוויר. וויקטור הנואש הצמיד את הכפפה המיוחדת שלו לחלק פנימי כלשהו באופנוע שהיה קצת הרוס, וניסה להתרכז ממש – ולפתע האופנוע המעופף נהפך מסתם גרוטאה לרכב עם אנרגיה מלאה – אורות האנרגיה אשר הייתה ירוקה יצאו משני חורים שהיו בתחתית האופנוע וכולם זינקו לאוויר למעלה, כמעט נתקלים באבנים מעופפות כאילו הם בחלל, רק שלהם אין כוח כבידה והם נושמים איכשהו ועוד בחיים. הם הגיעו לבוט והתרוממו גבוה יותר ממנו בצהלה של ממש. "תאכל מתכת חתיכת בוט!" צעק פיליפ.
כולם מחזיקים זה בזה באופנוע הגדול בשביל שלא ליפול. אבל בעודם מנסים לצאת מהאזור בדרך אווירית – הם גילו שממש מאחוריהם התעופף גוש מתכת עם מסיכה ענקית בדרך פלא של ממש. הם עפים בצורה אופקית ומנסים להתפתל בין מכשולים מעופפים בתקווה להסוות את עצמם בערפל הסמיך מהמגה בוט. הערפל נעלם יחד עם האנרגיה שפלט האופנוע שלהם וברקים פילחו את הערפל הנותר שהראה את צילה העצום של היד המתכתית שפנתה לעברם. מסביבם כבר המקום התחיל להיראות כמו חלקים של מבצרים מפורקים באוויר – שם היה חומה, פה היה מגדל, גשרי אבנים מקיפים מהרבה מקומות. וויקטור ששלט באופנוע, שם לב לגשר די גדול ממש מולם, לא הייתה לו ברירה אלה לפנות מעליו או מתחתיו. יהיה יותר מהר להגיע מתחתיו כך תידרש פחות אנרגיה בגלל המשקל של כולנו חשב לעצמו וכך עשה.
המרדף המשיך וזרוע פגעה בגשר הרחב שפשוט התפרק בפיצוץ של אבנים שהושלכו לכל מקום – ארתום שהיה בסוף השורה הגן עליהם במגן האדום שלו שכמעט אנרגיית ההפעלה שלו נגמרה. קירה ופיליפ ניסו לפגוע ברובוט בחיצים, באש, ובחיצי אש, "תמצאו את נקודת התורפה שלו!" ייעץ להם וויק' המנסה להשתלט על הטיסה בדרך לא דרך כי נגמרת גם לו האנרגיה בקרוב. שום נזק לא קרה ממה שפגעו בו. "לפחות קצת נזק גרמנו, לא??" כעסה קירה. "לא הוא עם אנרגיה מלאה..." אמר פיל'. "הנה תראו! לשם!" ארת' התרגש והצביע על הצוואר של הבוט שהיה עשוי בעיקר מעיגולי מתכת ענקיים שהיו כנראה כמו חוליות שהחזיקו את כל הגוף שלו שמהם בקע האור הכתום החזק. קיר' ירתה מתח יריות ממושך לעבר צווארו – וכל גופו כאילו מנסה להתכווץ הועף מעט אחורנית ואיבד מהשיווי משקל והחל לצנוח מטה במקצת. בשביל להיאחז במשהו תומך הוא פיצל כמה מתכות מהיד שלו ככה שהיא התארכה ממש ושתי אצבעות מתכתיות גדולות נתפסו באופנוע המעופף והורידו אותו איתם. קירה קפצה על ההזמנות היקרה מפז להמשיך ולפגוע בנקודת התורפה שלו והתקדמה לקצה הרכב, ליד האצבעות וכיוונה לגרונו מתח נוסף. אך אין זה היה חכם, כי האצבעות של היד השנייה נעו לעברה והיא נפלה בצעקה חנוקה אל התהום.
ארתום תפס בקשת של קירה שעוד הייתה בכיוון הבוס וברגע האחרון ממש כשהייתה כבר מטר באוויר הצליח לתפוס גם בקשת השנייה ונגלה לפניו פניה הבהולות של קירה שרוב השיער השחור סגול היה דבוק כבר לפנים שלה מרוב זיעה.
הוא התאמץ להרים אותה וכמעט נפל גם הוא כך שנוצרה שרשרת של 'כמעט דומינו נפילה לתהום אינסופית' עם פיליפ שהצטרף לעזרתו של ארת'.
בעודם עפים באופנוע מנסים להתייצב חלקם באוויר בשורה מסוכנת – התיימר מעליהם לאחר שהתייצב המגה בוס ומסיכתו הענקית הייתה מולם כמעט בגובה של שניים וחצי מטרים, כולה סדוקה, עם שתי מסיכות קטנות יותר בחורים שהיו אמורים להיות עיניים.
"תעיף את הידיים שלך מהתלמידים שלייי!!!" צרחה גברת סטפני לצידם שעמדה וניגשה לחבוט בחוזקה עם הגיטרה באצבעותיו המתכתיות של הרובוט. הצליל בחבטה היה בומבסטי והעניק עוצמה כזאת שכל השרשרת שחצייה באוויר התייצבה לכיוון הרצוי, סטפני שלא החזיקה בשרשרת של הארבעה הועפה מחוזק הפגיעה היישר לידיו הפתוחות של המגה בוט, שכבר החזיק בה באגרוף ביד אחת וצבר תאוצת אנרגיה והתרחק לכיוון אחר לגמרי - בעוד שידה של המורה סטפני האחת שמחזיקה בגיטרה מופנית אל עבר הארבעה בחסרת אונים שכזאת שוברת לב.
לא היה להם מה לעשות, ההבעות שלהם היו מבוהלות עד כדי עילפון, האנרגיה של האופנוע נגמרה והם נחתו בגשר אבנים יציב בין שני מגדלים. הארבעה ללא סטפני כבר, ירדו לגשר אוחזים בראשם כלא מאמינים למה שהרגע קרה, מתוסכלים בטירוף ומסתכלים לצל שהלך והתעמעם במרחק של המגה בוט שברח לו עם אחת מהגיבורים של אנבילה שרק הצטרפה.
-בית הספר- פשוט ברגע אחד הם היו שם וכבר לא: בהבזק כחול הם יצאו לחלל כיתת הגיאוגרפיה, שאין יותר מי שיילמד בה. בדיוק אז נכנס לכיתה אביו של ארתום בצהלה, "ארתום? טאדאדאדאדא דא טאדאדא דא דאדא להלהלה." כשהבחין בהם שוכבים ברצפה כאילו נפלו מהחלל רק עכשיו, קרא, "מה קורה פה?"
כולם ניסו להתאושש קצת מהמאורע שהתחרש זה עתה. ארתום שחש נבוך, אמר בהיסטריה: "אבא תראהה!" האחרים קמו ועזרו לו להציג בפני אביו את המחשב שרק עכשיו נשלפו ממנו. האור הכחול מהמצלמה יצא וסרק את החדר ואת פניו המסוקרנות של אביו. משחק כלשהו משנות התשעים הופיע על מסך המחשב והחלה להתנגן מנגינה מוזרה וילדותית. כולם התביישו וארתום נפל אחורנית על כיסא שהיה של גברת סטפני וכבש את ראשו.
"ארתום! אני עוזב הכול, מגיע לפה אליכם, חושב איזה אסון כבר קרה לכם? ואתם פה: משחק לא יכולים להצליח לעבור ולנצח? בסדר תזוזו אני אשחק." התחיל אביו לשחק בלשון משורבבת תוך קריאות התלהבות. "יוא זה משחק מוכר חעחע."
לאחר סיום הלימודים בשעות הערב המאוחרת כאשר גשם קלוש ירד בחוץ ושמי ערפל הופיעו קצת גם פה – התאספו החבורה ליד מדרגות המובילות לנהר. והחשוב מכול בידיו של וויקטור המחשב של גיבורי אנבילה. "נו אז? זה? זורקים?" אמר פיליפ.
קירה וארתום ישבו על המדרגות הרטובות חושבים להם. "גברת סטפני עודה בחיים." התפרץ ארתום להחלטה ופיל' ווויק' הסתובבו אליהם. "מאיפה אתה יודע?" נשפה קירה ברטינה בעוד שתי אצבעות על רקתה מנסה לחשוב.
"תראו, נכון במשחק יש מקסימום חמישה שחקנים? ואי אפשר להכניס יותר בגלל ההגנה שיש על המשחק שהיוצרים עשו. ואת אבא שלי המשחק לא איפשר להכניס! אז זה אומר שהצוות עדיין מלא וממשיכים את המשחק..." ארתום קיבץ את כולם למעגל חשיבה.
"ומה עם הלטאה?" אמר בקול פוחד וויקטור מתוך ניסיון אימות איתה בעבר.
"צריך למצוא מקום כזה שאף אחד אף פעם לא ימצא אותנו," המשיך ארת' ידו אחת על סנטרו.
"ואיפה שנוח להתאסף אחרי הלימודים," הוסיף וויק'.
"ולא רחוק מהבית," אמר בידענות פיל'.
"בית הספר," קירה סיכמה בחיוך ובגלגול עיניים מרצדות.
מצפה לדעת אם אהבתם :)
אוהבתתת❤️❤️❤️
שגרירה וחוקרת מיקמק
|
|
מוקדש
לואי, 11צמננ, 2שתים1, shira656, מרינט66, שטרל321, 8חדגה, alilina, קפוצינו57, יוסי3245, מורנוש1001 | |
|
|
גומילום789
