|
היומן-פרק ראשון
|
היום |
פרק ראשון – היומן של ליה
היום החלטתי להתחיל לכתוב יומן.
לא בגלל טרנד, ולא כי ראיתי מישהי עושה את זה — אלא כי הרגשתי שאין לי כבר איפה לשים את כל המחשבות שלי
קוראים לי ליה, ואני בת 14.
אם תשאלו אנשים שמכירים אותי, הם יגידו שאני די רגילה — צוחקת, מדברת, לפעמים אפילו קצת מצחיקה.
אבל האמת? זה רק מה שרואים מבחוץ.
מבפנים זה משהו אחר לגמרי אפילו אני מרגישה לפעמים שאף אחד לא מבין אותי..
יש ימים שאני מרגישה כאילו יש לי מיליון מחשבות בראש, אבל אין לי למי לספר ואיך בדיוק..
כאילו הכול נתקע כזה באמצע.
ואז אני פשוט שותקת.
היום בבית ספר היה… לא יודעת איך להסביר.
לא קרה משהו מיוחד — וזה בדיוק מה שהיה מוזר.
הכול היה רגיל מדי.
בשיעור הראשון המורה דיברה על משהו שלא ממש הקשבתי אליו. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל המחשבות שלי פשוט נדדו.
חשבתי על דברים מוזרים — כמו למה אנשים משתנים, או איך זה שיום אחד הכול מרגיש טוב ויום אחר… פחות.
בהפסקה ישבתי עם החברות שלי. הן צחקו ודיברו על משהו שקרה אתמול בפגישה
אני הנהנתי, חייכתי אפילו, אבל בפנים הרגשתי קצת… בצד. כמובן שלא הוזמנתי גם... אבל זה בסדר אני כבר רגילה לזה..
לא כי הן עשו משהו לא בסדר.
פשוט כי לא הרגשתי שייכת לרגע הזה.
כולן מדברות על משהו שאני לא הייתי שם באמת.
יש רגעים כאלה שאני מסתכלת מסביב וחושבת —
"כולם יודעים בדיוק מי הם ומה הם עושים… ורק אני לא?"
זה מפחיד קצת..
אחרי בית ספר חזרתי הביתה. הבית היה שקט — אמא עוד לא חזרה, ואח שלי היה אצל חבר.
שמתי את התיק בצד ונשכבתי על המיטה.
ישבתי שם כמה דקות, פשוט בוהה בתקרה.
זה תמיד קורה לי — אני מתחילה לחשוב ואז לא מצליחה לעצור.
חשבתי על עצמי.
על מי שאני.
ועל מי שאני אולי רוצה להיות.
ואז עלתה לי שאלה מוזרה:
אם אף אחד לא באמת יודע מה עובר עליי… אז אולי אני בעצמי לא יודעת?
זה קצת בלבל אותי.
קמתי, פתחתי את המגירה בשולחן שלי, והוצאתי מחברת ישנה שמצאתי פעם.
הדפים שלה קצת מקומטים, אבל יש בזה משהו נחמד.
כאילו היא כבר עברה דברים, גם אם אני לא יודעת איזה.
והנה אני כותבת בה עכשיו.
אולי זה יישמע מוזר, אבל כבר עכשיו אני מרגישה קצת יותר… קלה.
כאילו הורדתי משהו קטן מהלב.
אני לא יודעת אם מישהו אי פעם יקרא את זה.
ואולי עדיף שלא.
כי פה אני יכולה להיות הכי אמיתית שיש.
בלי להעמיד פנים.
בלי לחשוב איך זה נשמע.
בלי לפחד שישפטו אותי.
אז הנה הבטחה קטנה לעצמי —
אני אכתוב כאן את האמת.
גם אם היא מבולגנת.
גם אם היא לא יפה.
גם אם היא קשה.
כי אולי דרך זה אני אצליח להבין את עצמי קצת יותר.
ועכשיו כבר מאוחר.
החדר שלי חשוך, ורק האור הקטן מהמנורה דולק.
הכול שקט כזה… וזה דווקא מרגיע
אז לילה טוב, יומן.
נתראה מחר.
ליה.
|
|
