|
מאפלה לאורה - יום הזיכרון ויום העצמאות
|
היום |
טוב יום הזיכרון ויום העצמאות כבר ממש מתקרבים ואני חייבת לשתף אתכם משהו ששמעתי שממש כזה נגע בי והייתי חייבת לשתף
כל שנה מחדש המעבר הזה בין יום הזיכרון ליום העצמאות קשה לי ממש ולפעמים ממש שובר אותי
בעיקר בשנתיים האחרונות שפתאום יום הזיכרון נהיה הרבה יותר כואב כי הכול כל כך טרי
כאילו באמת, תמיד לא הבנתי איך אפשר יום אחד לעמוד בצפירה, להיות הכי עצובים שיש, ובאותו ערב אמורים הכי לשמוח בעולם, ללכת להופעות, לחגוג? זה תמיד הרגיש לי קצת מזויף כזה, כאילו לא הספקתי לעכל וכבר צריך להיות שמחה.
אבל לאחרונה שמעתי רעיון ממש יפה על זה ובאלי לשתף כי הוא קצת סידר לי את הראש
אנחנו רגילים לחשוב שיש פה שני ימים הפוכים
יום הזיכרון ואז יום העצמאות, עצב ואז שמחה.
תמיד הראש שלנו מרגיש צורך לעשות הבדלה בין הימים האלו, היום העצוב בשנה והיום השמח בשנה
אבל הרעיון ששמעתי אומר שזה בכלל לא מעבר, זה המשך
זה לא שני דברים נפרדים, זה ממש אותו סיפור.
יום הזיכרון הוא לא משהו שצריך “לסיים” כדי להגיע ליום העצמאות, אלא הוא זה שנותן לו משמעות.
והשמחה של יום העצמאות היא לא שמחה רגילה - היא שמחה שמגיעה מתוך משהו עמוק, מתוך זיכרון, מתוך הבנה של מה יש לנו וכמה זה לא מובן מאליו
וזה גם מאוד בקטע יהודי כזה
לא לברוח מהכאב ולא להישאר רק בו, אלא לדעת להחזיק גם וגם
גם לזכור באמת, גם להרגיש את הכאב, אבל גם לבחור להמשיך לחיות, לשמוח, לבנות, ולא להיתקע במקום
כאילו במקום לחשוב “איך אני מפסיקה להיות עצובה כדי לחגוג”,
אולי השאלה היא “איך אני לוקחת את מה שהרגשתי ביום הזיכרון איתי לתוך השמחה”
ואז השמחה נהיית משהו אחר לגמרי.
לא שטחית, לא סתם מסיבה
משהו עם עומק, עם משמעות, עם סיבה אמיתית
זה גרם לי להבין שהמעבר הזה לא אמור להיות קל וחלק
הוא אמור להיות מורגש.
כי הוא בדיוק החיבור בין מה שאיבדנו לבין מה שיש לנו היום.
בקיצור לא יודעת אם הסברתי טוב אבל זה ממש תפס אותי, ההבנה הזאת שהכל בא ביחד ואנחנו חוגגים את יום העצמאות בזכות יום הזיכרון
לקראת יום הזיכרון גם אשמח להזכיר את אלו שכבר לא כאן כדי לראות את היצירה שלי
כל אותם חיילים שנפלו בעת שהגנו עלינו וכל נפגעי פעולות האיבה וה7 באוקטובר בפרט ובתוכם
אהובים שלי
עילאי
נועם
אורי
יהל האושר שלי
מתגעגעת אליכם ♥︎
יום עצמאות שמח |
|
