שלום חברים, מה קורה? תמיד כשהייתי כותבת כאן על החזרה ללימודים, הייתי אומרת שאצלי הכל מצוין. היום אני כאן כדי להגיד לכם שזה היה שקר. האמת היא שאני ממש לא בסדר, והתלבטתי המון אם לשתף בנושא הזה.
זה לא קשור לחברה – ברוך ה' חברות יש לי בשפע. הבעיה שלי היא עם המורה. אני מרגישה חוסר מוכנות נפשית לחזור לכיתה בגלל מה שעברתי איתה השנה.
הכל התחיל כשהיא שמה לב שהתחברתי מהר מאוד לקבוצת בנות בכיתה. היא החליטה שאני הבעיה, והתחילה לחפש אותי על דברים לא נכונים ולהעיר לי בלי סוף. השיא היה במבחן בדינים. לאף אחת לא היה חומר לימודי ורוב הכיתה הגישה מבחנים ריקים. כשבנות אחרות ביקשו לגשת למועד השלמה, היא ענתה בנחת שהיא מאוכזבת אבל מאשרת.
כשניגשתי אני, היא פשוט התחילה לצעוק עליי מול כל הבנות שנשארו בכיתה: "מה זה?! זה לא מקובל עליי! את ממש חלשה בלימודים!". ניסיתי לשמור על שלווה ולהסביר שאני אלמד טוב יותר להשלמה, אבל היא המשיכה להביך אותי מול כולן עד שחלק מהבנות התחילו לצחוק. יצאתי מהכיתה רועדת והתפרצתי בבכי ליד החברות שלי. הן ניסו להרגיע אותי, אבל לא יכולתי להסביר להן שהבכי הוא לא מהמבחן – אלא מהדרך שבה היא דיברה אליי.
אחרי שבועיים שהיא לא הגיעה (בגלל ניתוח שעברה), היא חזרה ביום התעודות. נכנסתי אליה וקיוויתי רק לקחת את התעודה וללכת, אבל היא פתחה את השיחה ב: "יעל, אני מאוד מאוכזבת". במשך 25 דקות היא רק אמרה עליי דברים ממש לא נכונים. כשציינתי שאמא שלי ביקשה להשאיר את הציון כמו שהוא, היא ענתה בחוסר הערכה: "אמא שלך לא מחליטה, אני קובעת".
בסוף השיחה, אחרי שהיא ראתה שאני על סף דמעות, היא נזכרה להגיד: "שמעתי שאת ממש טובה חברתית". יצאתי מהכיתה קפואה. פרצתי בבכי בחוץ והרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום מהלחץ. ברחתי החוצה מהשער, ושם פגשתי נערה גדולה ממני שעצרה לדבר איתי. היא סיפרה שגם לה היו קשיים עם מורים ושהכי חשוב זה להישאר נאמנה לעצמי ולא לתת למילים שלהם להוריד אותי. השיחה איתה ממש עזרה לי.
אמא שלי כבר לא הסכימה לשתוק ודיברה עם המנהלת ועם המורה (שדיברה גם אליה בביטול). למרות הגיבוי מאמא, אני מרגישה פחד גדול לחזור לבית הספר ביום ראשון. אם הגעתם עד כאן מברכת אתכם לחיים ארוכים חחח.
אשמח לשמוע בתגובות מה אתם חושבים, ואם גם לכם היה פעם קושי כזה עם מורה.
|
|
מוקדש
לכל_מי_שקורא_את_זה | |
|
SuperUltra